העולם שמאחורי האודיסיאה הסתיים בתעלה. מתחת לסרטו של כריסטופר נולאן שכן\nהשיר; מתחת לשיר, מסורת שבעל־פה; מתחת למסורת, עולם של תקופת הברונזה\nשהתמוטט; ומתחת לאותו עולם, מורשת מזרחית של רצפי שלטון אלוהיים, מלחמות\nנחש, אספות, ואש גנובה, שהייתה עתיקה כבר כשהיוונית נכתבה לראשונה. החפירה\nלא מצאה תחתית — היא מצאה כיוון. השכבות נוטות מזרחה. מחציתו השנייה של\nהצמד עוקבת אחריהן: מן הים האגאי, לאורך נתיבי הסחר, אל מסופוטמיה ואל\nהלבנט, כדי לשאול מה משמעותה של הנטייה הזאת בפועל.
\nלשאלה יש תשובה ממוסדת ומכובדת, וחובתו הראשונה של מאמר זה היא להציגה\nבמלוא עוצמתה, משום שכל מה שהקורפוס מבקש לומר אחריה נשען עליה. התשובה\nהממוסדת היא שיוון הארכאית ספגה כמות עצומה של סיפור, דימוי, וטכניקה\nמזרח־קדומים, לאורך נתיבים שהארכאולוגיה יכולה להתחקות אחריהם אונייה אחר\nאונייה. שאלתו הנוספת של הקורפוס מתחילה רק במקום שבו נעצרת אותה תשובה: אם\nלסיפורים המשותפים יש, מתחת למסעותיהם המתועדים, מסומן משותף.
\nM. L. West, הפילולוג מאוקספורד, מציב זו לצד זו את פתיחותיהם של שני\nהאפוסים בפרק של The East Face of Helicon (1997) המוקדש לאודיסיאה.\nהשיר היווני נפתח באיש שמרחק וידע מגדירים אותו:
\n\n\nספרי לי, מוזה, על האיש רב־התחבולות, שנדד\nלמרחקים לאחר שהחריב את מצודתה הקדושה של טרויה.\nרבים היו העמים שאת עריהם ראה ואת דעתם למד להכיר,\nורבים היו היגונות שסבל בלבו על פני הים\nבסכנו את חייו ואת שיבתם הבטוחה של חבריו. (אודיסיאה 1.1–5)
\n
האפוס הבבלי — בנוסחו הסטנדרטי, שחובר מאות שנים לפני\nהומרוס[1]\n — נפתח באיש נוסף מסוג זה:
\n\n\n[על מי ש]ראה את הכול [אס]פר לארץ,\n[על מי ש]ידע את [הכו]ל [אלמ]ד את סיפורו כולו. …\n[הוא הוש]לם בחוכמה, הוא שיד[ע] את הכול;\nהוא ראה את ה[ס]וד, ופתח את אשר היה מכוסה;\nהוא הביא בחזרה ידיעה מלפני המבול.[2]\n
\n
נודד־למרחקים שראה את עריהם ואת דעתם של רבים; נודד־למרחקים שראה את הכול,\nפתח את אשר היה מכוסה, ונשא ידע בחזרה מעֵבר למרחק שאין לגשר עליו. West\nמציין שחוקרים אחדים הוכו בדמיון הזה, ופסק דינו שלו על התבנית הרחבה יותר\nמדוד ונחרץ כאחד: גדיל הנדודים של האודיסיאה — ים הפלאות, האישה על האי\nשלה, המסע אל עולם המתים, הידע שגובה מחיר — מגלה \"יחס חזק וברור במיוחד\nעם עלילות גלגמש\".
\nדיוקו של המשפט הזה חשוב כמו עוצמתו. West מפורש באותה מידה בשאלה מה היחס\nהזה אינו: אודיסאוס, הניצול הקר־מזג והמחשב, הוא גיבור בעל מזג שונה\nלחלוטין מן המלך המפואר והמתאבל של אורוך. \"אין הוא, אפוא, גלגמש.\" מה\nשירש השיר היווני היה מצבי — סצנות, תפאורות, וצורות סיפור שלתוכן הוצב\nגיבורו שלו, המדומיין אחרת. המסורת שאלה את המסע. היא לא שאלה את האיש.
\nההבחנה הזאת — צורות נוסעות, זהויות לא — היא המפתח המתודולוגי למאמר\nכולו, והיא נקנתה בעמל. מאמר הליווי התחקה אחר אותה תבנית בתאומכיות:\nמיתוס רצף השלטון נסע מאנטוליה החורית אל בויאוטיה של הסיודוס עד לפרטיו\nהגרוטסקיים, בעוד שכל מסורת כופפה את העלילה אל האובססיות שלה. חובה\nהמזרחי של האודיסיאה מתנהג באופן זהה. המחקר יכול להראות את החומר נע. מה\nשהחומר הוא — המצאה, ירושה, או זיכרון — היא שאלה נפרדת, והשיר עצמו אינו\nמשיב עליה.
\nכיצד הגיע נרטיב בבלי אל זמר אגאי? לא באורח מסתורי. המאה השמינית והשביעית\nלפנה״ס — בדיוק התקופה שבה התגבשו השירים ההומריים — הן התקופה המתועדת\nביותר של מגע מזרח–מערב בכל הרשומה העתיקה שלפני אלכסנדר.
\nWalter Burkert, הפילולוג השווייצרי, אסף בThe Orientalizing\nRevolution (1992) את הצד האנושי של התיק: אומנים, חוזים, ומרפאים\nמזרח־קדומים נודדים הפועלים בתוך קהילות יווניות, נושאים עמם את דתם\nהמעשית ואת סיפוריהם. Travelling Heroes (2008) של Robin Lane Fox\nמיפה את הצד הגאוגרפי: סוחרים אֶאובואים שהתיישבו באל מינא שעל החוף הסורי,\nושטו הביתה מתחת לאותו הר ממש — חַזִּי לחתים, קסיוס ליוונים — שעל\nמדרונותיו נלחם אל הסער בנחשו בשתי המסורות. From Hittite to Homer\n(2016) של Mary R. Bachvarova שחזר ערוץ עתיק יותר, אנטולי: אפוס חגיגי\nהנע דרך המילייה הדו־לשוני של אסיה הקטנה בתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת\nהברזל אל תוך השיר האגאי. והאלפבית שבו קובעה האודיסיאה לבסוף הוא עצמו\nהמוצג שאיש אינו חולק עליו — אותיות פיניקיות, שהותאמו בידי יוונים שעשו\nעסקים עם שותפים לבנטיניים קרובים די הצורך כדי לשאול מהם מערכת כתב.
\nהיוונים עצמם לא ראו בחובותיהם דבר מבייש, ואף לא נסתר במיוחד. הרודוטוס,\nשכתב במאה החמישית, מדווח כידיעה רווחת ששמותיהם של כמעט כל האלים הגיעו אל\nיוון מבחוץ — ממצרים, לפי תיאורו (היסטוריות 2.50). הגאוגרפיה שלו לחוב\nשונה מזו המודרנית; חושו שיוון הארכאית הייתה תרבות מקבלת, זוטרה\nלציוויליזציות העתיקות ממנה שממזרח ומדרום, הוא בדיוק מה שהלוחות ונתיבי\nהסחר אישרו מאז. Homer's Odyssey and the Near East (2011) של Bruce\nLouden מקטלג את התוצאה לאורכו של ספר שלם. West מנסח את התיק המצטבר\nבמשפט שהסעיר את הדיסציפלינה שלו, שכבר צוטט במאמר הליווי: הספרות\nהיוונית היא ספרות מזרח־קדומה.
\nכאן מגיע הטיעון אל הקצה שמאמר זה קיים כדי לסמנו, משום שהיסק מפתה שוכן\nצעד אחד קדימה, והקורפוס מסרב לעשותו בעלטה.
\nההיסק הולך כך: אם הומרוס שאל מגלגמש, הרי שיוון נמצאת במורד הזרם\nממסופוטמיה; ואם מקורה של הספרות המערבית נמצא במורד הזרם, הרי שהמזרח\nהקדום הוא מוצאה של הציוויליזציה עצמה — הזירה המקראית, ארץ\n\nבבל\n\nו\nערי הכיכר\n,\nמחזיקה בבכורה על פני העולם הקלאסי.
\nמחצית המסקנה הזאת אמת, ודבר ממנה אינו נובע מן השאילה.
\nהיא אמת מטעמים בלתי־תלויים. ערים, כתב, אדריכלות מונומנטלית, חוק,\nאסטרונומיה, וספרות מופיעים במסופוטמיה אלפי שנים לפני שמופיע דבר דומה\nבים האגאי: אורוך הייתה מטרופולין בעלת ביורוקרטיה של סופרים באלף הרביעי\nלפנה״ס, יותר מאלפיים שנה לפני שנכתבה ספרות יוונית כלשהי. הארכאולוגיה\nביססה את הבכורה הזאת, שכבה אחר שכבה, ואיש אינו חולק עליה.
\nאך השאילה הספרותית מוכיחה משהו קטן ומדויק יותר: מגע, ויוקרה. יוונים\nארכאיים ספגו חומר מתרבויות שראו בהן עתיקות, עשירות, ומלומדות משלהם.\nהשאילה מראה את כיוונה של כבידת התרבות במאה השמינית; אין היא מראה\nכשלעצמה היכן החלה הציוויליזציה, לא יותר משספיגת המדע הערבי בידי אירופה\nשל ימי הביניים הופכת את בגדאד למוצאה של אירופה. ההחלקה מ\"הסיפורים באו\nממזרח למערב\" אל \"הציוויליזציה באה ממזרח למערב\" מתייחסת לעובדה פילולוגית\nכאל עובדה ארכאולוגית. במקרה זה מצביעה העובדה הארכאולוגית לאותו כיוון —\nוזו בדיוק הסיבה שהמשמעת של הפרדת שני הטיעונים אינה עולה לקורפוס דבר\nוקונה לו יושר. בכורתו של המזרח הקדום נשענת על קרקע חפורה, והייתה שורדת\nגם אילו התמוססה מחר כל מקבילה הומרית.
\nמה שהשאילה מוסיפה הוא אינטימיות. היא מראה שיוון הייתה בתוך התחום\nהתרבותי המזרח־קדום — קוראת את דימוייו, שרה את עלילותיו, עובדת\nבני־דודים מוכרים לאליו — בדיוק במאות השנים שבהן לבשה המסורת הדתית\nהיוונית את הצורה שהמערב ירש. יוון הייתה מחוז צעיר של עולם עתיק,\nומשורריה ידעו זאת.
\nכל שנאמר עד כה הוא מחקר ממוסד, מנוסח ברמות הביטחון שלו עצמו. מה שיבוא\nהוא קריאת הקורפוס, ומעמדה האפיסטמי הוא framework: מפורשת בקנון\n\nהראליאני\n, מפותחת בידי הקורפוס, ואינה\nזוכה לאישושה של דיסציפלינה ממוסדת כלשהי.[3]\n
תיאור הקנון את יוון נשען על שני עוגנים, המרוחקים זה מזה במאות שנים,\nוהמרחק ביניהם הוא הטיעון.
\nהעוגן הראשון מוכר ממאמר הליווי.\nהספר המגלה את האמת 5:54\n\nמונה את האזורים שבהם החזיקו הבוראים — ה\nאלוהים\n\n— בסיסים, ויוון נקובה בשמה לצד האנדים וההימלאיה, ואפיון נלווה אליה: ארץ\n\"שבה גם המיתולוגיה מכילה עדויות גדולות\". לפי תיאור הקנון, המיתוס היווני\nהוא עדות באותו מובן שבו הקורפוס המקראי הוא עדות: רשומה אנושית, שהותמרה\nבמסירה, של אותם בוראים ושל אותם אירועים. הערך\n\nתאומכיה\n ומאמר הליווי מפתחים את מה\nשאותן עדויות נקראות כזוכרות; העניין כאן הוא מתי חייב הרובד הזה\nלהתייחס. מה שהמסורת היוונית מעידה עליו כבר היה מוטבע בתוכה כשהעמיד\nהסיודוס את רצף השלטון בשמים בשיטה — רובד העדות הוא ארכאי או עתיק מזה,\nבמקומו עוד לפני שהחל העידן הקלאסי.
\nהעוגן השני אינו דומה כלל לראשון. בקריאתו את ספר דניאל, מדווח הקנון על\nהתערבות בדידה, בת־תיארוך, ופוליטית בגלוי:
\nאם העם היהודי היה נתון לשליטת הפרסים והיוונים, הרי זה משום שהבוראים, כדי להענישו על חוסר אמונתו, הציבו בקרב עמים אלה אנשים משלהם, «מלאכים», כדי לגרום להם להשיג התקדמות טכנית המסבירה את הרגעים הגדולים של תרבויותיהם.\n
הקטע ממשיך ונוקב בשם ראש המשלחת הפרסית: מיכאל, שדניאל מתאר אותו בדיוק\nבמקום שאליו מצביע הקנון —
\nוְשַׂ֣ר ׀ מַלְכ֣וּת פָּרַ֗ס עֹמֵ֤ד לְנֶגְדִּי֙ עֶשְׂרִ֣ים וְאֶחָ֣ד י֔וֹם וְהִנֵּ֣ה מִֽיכָאֵ֗ל אַחַ֛ד הַשָּׂרִ֥ים הָרִאשֹׁנִ֖ים בָּ֣א לְעָזְרֵ֑נִי וַאֲנִי֙ נוֹתַ֣רְתִּי שָׁ֔ם אֵ֖צֶל מַלְכֵ֥י פָרָֽס׃\n
— ודניאל י׳:20 מכריז על \"שר יוון\" כבא בתור, וזה מקומם של שליחי יוון\nשבקנון.[4]\n ההשגחה מתהפכת: האימפריות שריסקו את ישראל\nהיו יריבות שהבוראים ציידו, כעונש. השליחים הם העברת טכנולוגיה עם ראש\nמשלחת ועם טרוניה.
\nכעת יש להציב את שני העוגנים על ציר זמן, משום שהכרונולוגיה עושה כאן עבודה\nממשית. השליטה הפרסית ביהודה מתחילה ב־539 לפנה״ס; הממלכות היווניות\nנוטלות את מקומה לאחר אלכסנדר, במאה הרביעית. השירים ההומריים וההסיודיים\nהתגבשו במאה השמינית והשביעית — כמאתיים שנה בקירוב לפני שהשליח הראשון\nשבתיאור הזה יכול היה לדרוך בקרב היוונים. המסקנה היא כזו שהקורפוס מחייב\nאת עצמו בה: השליחים אינם מסבירים דבר בהומרוס. יהא מי שלימד את יוון\nבעידן הקלאסי אשר יהא, האודיסיאה והתאוגוניה כבר היו עתיקות כשהחל\nהשיעור. המסירה הארכאית המתועדת — המשוררים, הסוחרים, אומני המסדרון —\nוהמעורבות הקלאסית הקנונית הן שתי העברות שונות, בשני מנגנונים שונים,\nבשתי מאות שונות, וכל קריאה המטשטשת ביניהן מפריכה את עצמה על פי תאריכיו\nשל הקנון עצמו.
\nבהיותם מובחנים זה מזה, שני העוגנים תומכים במשהו גדול משניהם: רציפות.\nיוון מופיעה בקנון ברובד העמוק — אזור בסיס שהמיתולוגיה שלו משמרת עדויות —\nומופיעה שוב ברובד הקלאסי, מקבלת שליחים בעידן האימפריות. מעורבות בשני\nרגעים, במרחק מאות שנים זה מזה, שונה בטיבה בכל פעם. הקורפוס קורא זאת\nכמתאר המינימלי של עובדה רציפה: יוון שכנה בתוך התחום האלוהימי לאורך כל\nהדרך — אותו שדה פעילות עצמו שמרכז הכובד שלו רשום בקורפוס המקראי במזרח\nהקדום, מבבל ועד הנביאים.
\nבקריאה זו, התמונה הממוסדת והתמונה הקנונית נכנסות לחפיפה. המחקר מוצא את\nיוון מוטבעת תרבותית במזרח הקדום, סופגת את סיפוריו דרך ערוצים אנושיים\nמתועדים. הקנון מוצא את יוון מוטבעת היסטורית באותה זירה — מחוז של\nמעורבות אחת, המחזיק בעדויות משלו ולא בהעתקים של עדויותיו של אף אחד אחר.\nההטבעה שהפילולוגיה מתעדת היא מראהו של התחום מבחוץ; העדויות הן מה שהוא\nשימר מבפנים. המיתולוגיה היוונית היא, לפי תיאור זה, הרחבה רחבה יותר של\nהרשומה המקראית: אותם אירועים, נזכרים ממערב למרכזה של הזירה, בשפה אחרת\nובפנתאון אחר, עם ההבדלים הבלתי־ניתנים לצמצום שהשוואה כנה משמרת.
\nשני גבולות שומרים על משמעתה של הקריאה, ושניהם רשומים ברשומות הטענות של\nהקורפוס ולא רק מובטחים כאן. ראשית, התחום אינו מציע מנגנון מסירה.\nהנתיבים שבהם הגיעו מיתוס רצף השלטון או חומר גלגמש אל יוון הם קניינה\nשל הפילולוגיה, המסדרון האנושי המתואר לעיל, והקורפוס אינו טוען דבר על\nאודותיהם — רובד המעורבות נוגע למה שעליו היו הסיפורים הנוסעים, רובד\nאחד מתחת לשאלה כיצד נעו. שנית, הבכורה שבה נפתח מאמר זה ממוסגרת מחדש,\nומצומצמת. בכורתו של המזרח הקדום היא אמירה על אודות המקום שבו התרכזה\nהמעורבות תחילה — הזירה המקראית, לפי תיאור הקנון, ועריסת הערים לפי\nתיאור הארכאולוגיה — ולא על אודות דבר מלבד זאת. זוהי בכורה של מעורבות\nושל פריחה. אין היא מדרגת עמים ואין היא מדרגת שפות, ורשומות הקורפוס\nמוציאות את הדירוג מכלל אפשרות במפורש.
\nטענת הנגד מקבלת פרק משלה, מנוסחת במלוא עוצמתה, כפי שנוהג הבית מחייב.
\nראשית והחדה שבכולן: המסירה מספיקה. כל מקבילה שמאמר זה ציטט —\nפתיחות, נדודים, מיתוסי רצף שלטון, עלילות קרב — מוסברת במלואה בידי\nהמסדרון המתועד. סיפורים נעו משום שאנשים נעו. קריאה המוסיפה מסומן\nהיסטורי משותף מתחת לסיפורים המשותפים אינה חוזה כרגע דבר שההסבר המשעמם\nאינו חוזה, ורשומת הטענות של הקורפוס עצמו אומרת זאת באותם מונחים: עד\nשקריאת התחום תחזה פרט טקסטואלי מסוים שהמסירה לבדה לא הייתה חוזה, היא\nזוכה לתווית framework ולא לחזקה ממנה.
שנית, התנגדות דלות הקנון. שני קטעים קצרים — פסוקית אחת בתוך מניין,\nפסקה אחת על דניאל — נדרשים לשאת רציפות המשתרעת על אלף וחצי שנים. הקנון\nאינו מספר מה קרה ביוון בין עידן העדות לעידן השליחים, וקריאת הקורפוס\nמסרבת להמציא זאת; ואף על פי כן, מבקר רשאי לומר ש\"ברציפות בתוך התחום\"\nהיא תזה גדולה מאוד עבור שני עוגנים, והקורפוס רושם את ההתנגדות הזאת\nכתנאי העדכון הראשון של הטענה.
\nשלישית, בעיית דניאל. הטקסט שהקנון קורא בו את השליחים הגיע לצורתו\nהסופית, לפי התיארוך הממוסד, במאה השנייה לפנה״ס — לאחר העידן הפרסי שהוא\nמספר עליו. קטע שחובר בדיעבד מעיד אחרת מרשומה בת־זמנה, וקריאת הקנון\nאינה מתמודדת כרגע עם הנקודה הזאת.
\nרביעית, הביקורת הקבועה: החלפת הקטגוריה. תרגום החסות האלוהית על\nאימפריות למשלחות של העברת טכנולוגיה מתאר מחדש את האנגלולוגיה של דניאל\nבניב היוקרתי של עידן טכנולוגי — כך הולכת ההתנגדות שחוקרי דת הפעילו נגד\nהאקסגזה הראליאנית בכלל, והיא חלה על חומרו של מאמר זה במלוא עוצמתה.\nתשובת הקורפוס היא אותה משמעת שהוא מפעיל בכל מקום: על הקריאה להצדיק\nבסופו של דבר את קיומה בחיזויים, או להיות מופקרת.
\nמאמר הליווי הסתיים בקריאה להומרוס פתח ולא רצפה. מאמר זה עבר דרך הפתח\nומדד את מה ששוכן מאחוריו: מסדרון של אוניות ושל זמרים שהמחקר מיפה, עולם\nעתיק שהארכאולוגיה ביססה את בכורתו באורח בלתי־תלוי, ו — לפי קריאת הקנון\n— מעורבות ארוכה אחת שבה הייתה יוון מחוז מלכתחילה, מעידה בקולה שלה,\nומלומדת שוב סמוך לסופה.
\nצמד המאמרים מרכיב כעת טיעון אחד. האודיסיאה הניחה עולם; אותו עולם הניח\nירושה; הירושה באה מן המזרח; והמזרח, בקריאת הקורפוס, הוא המקום שבו עבדו\nהעושים ראשונה ולאורך הזמן הרב ביותר. כל צעד בשרשרת הזאת נושא ביטחון\nמסוג אחר, מהסכמה ממוסדת ועד מחויבות מסגרת, ורשומות הקורפוס שומרות את\nהדרגות נפרדות בדיוק כדי שקורא יוכל לקבל את הפילולוגיה ולסרב למסגרת — או\nללכת אחר שתיהן, ולדעת בכל צעד איזו מהן נושאת את המשקל.
\nאף התעלה אינה מסתיימת בבבל. מתחת לנוסח הסטנדרטי של גלגמש שוכנים שירים\nשומריים עתיקים ממנו באלף שנה; מתחת ללוח המבול,\nשתרגומו של הקורפוס עצמו לו יושב בספרייה,\nשוכנת מסורת אטרחסיס שהקורפוס המלווה עמל עליה זה מכבר. החפירה נמשכת אל\nהמקום שאליו מצביעות הרשומות — מזרחה, ולמטה.
\n