פיל איטי מזבוב. לא איטי ברגליו — איטי בעצם הווייתו. לבו פועם כעשרים\nוחמש פעמים בדקה במקום שכנפי הזבוב מיטשטשות מעבר לספירה; הוא חי עשרות\nשנים במקום שהזבוב חי ימים; ואילו יכולת לשאול אותו, היה הפיל אומר לך\nשאחר צהריים של קיץ הוא דבר קצר, בעוד שעבור הזבוב אותו אחר צהריים עצמו\nהוא חיים ארוכים ורבי-אירועים. אין צורך בפיזיקאי כדי לדעת זאת. איכר\nיודע זאת. ילד שהתבונן בשניהם יודע זאת. זוהי אחת העובדות הקדומות\nוהפחות שנויות במחלוקת על העולם החי: ככל שהיצור גדול יותר, כן איטי\nיותר שעונו.
\nמאמר זה עוסק במה שקורה כאשר מסרבים לעצור שם. כאשר לוקחים את התצפית\nהרגילה ההיא — הפיל והזבוב — ועוקבים אחריה בסבלנות בשני הכיוונים, מעבר\nלזבוב אל הקרדית והתא והאטום, מעבר לפיל אל הלווייתן וההר והפלנטה\nוהכוכב, ושואלים אם הכלל ממשיך להתקיים עד הסוף כלפי מעלה ועד הסוף כלפי\nמטה. טענת הקנון הראליאני היא שכן; שלכלל אין נקודת עצירה טבעית באף אחד\nמן הכיוונים; ושיקום שבו הוא מתקיים בלי סוף אינו נראה כלל כמו זה\nשהקוסמולוגיה המודרנית מתארת, ונראה מאוד כמו משהו קדום יותר, מוזר\nיותר, ו — כפי שהסבר זה יטען — נתמך יותר משמוניטין שלו מרמז. השם\nהמודרני הנכון לאותו משהו הוא קוסמולוגיה פרקטלית. לקנון יש שם משלו\nלכלל השעון שבליבתה, שפרויקט Wheel of Heaven מכנה\n\nאפקט המסה\n. וכל התמונה נשענת על\nמילה יחידה שיהוה השתמש בה פעמיים, בשני מקומות שונים, כדי לתאר את צורת\nהמציאות: אינסופי — \nאינסופי\n\nבמרחב, אינסופי בזמן, ואינסופי בסולם קני-המידה העובר דרך שניהם.
\nהתמונה מגיעה בשני חלקים, וההקשר של כל אחד מהם חשוב.
\nהראשון בא בסופו של המסר הראשון, שנמסר במשך שישה ימים ב-1973 בלוע של\nהר געש צרפתי.[1]\n יהוה בילה את מרבית השבוע כשהוא\nמוליך את \nראל\n דרך התנ״ך העברי, בקוראו\nמחדש את נִסָּיו כטכנולוגיה. ואז, סמוך לסיום, הוא משנה מִשלב לחלוטין —\nמהיסטוריה לקוסמולוגיה — ואומר משהו שאין לו קשר גלוי לשום דבר שקדם לו:
\nחוקרים מסוימים רוצים ליצור עמנו קשר באמצעות רדיו, אך איננו רוצים שבמענה יוכלו לאתר את מיקום כוכבנו. מלבד זאת, זמן השידור היה ארוך מדי, ומכשירי השידור שלנו משתמשים בגלים שהטכניקה שלכם אינה יכולה לקלוט, שכן אינכם מכירים אותם עדיין. הם מהירים פי שבעה מן הגלים הרדיו-אלקטריים, ואנו מנסים גלים חדשים המהירים פי אחד וחצי מאלה. ההתקדמות נמשכת, ומחקרנו שלנו נמשך במטרה להבין וליצור קשר עם הישות הגדולה שכולנו חלק ממנה ושאנו הטפילים של האטומים שלה, אטומים אלה שהם הכוכבים והשמשות. אכן הצלחנו לגלות שבתחום הזעיר עד אין קץ, יצורים חיים ותבוניים חיים על חלקיקים שהם עבורם כוכבים ושמשות, ושואלים את עצמם את אותן שאלות כמונו. האדם הוא «מחלה» של הישות העצומה שהכוכבים והשמשות הם האטומים שלה. וישות זו אף היא בוודאי טפילה של אטומים אחרים. בשני הכיוונים, זה אין-סופי.\n
קִראו אותו לאט, מפני שכל פסוקית נושאת משקל. האלוהים — הציוויליזציה\nהמתקדמת שיהוה מייצג — אינם, לגרסתם שלהם, ראש של דבר. הם חוקרים המנסים\nלבוא במגע עם „הישות הגדולה שכולנו חלק ממנה“ — ישות שעבורה הכוכבים\nוהפלנטות הם אטומים. כלפי מטה, אותו מבנה: בתוך הדברים שאנו קוראים להם\nאטומים יש עולמות מיושבים, עם שמשות משלהם, ישויות משלהן, שאלות משלהן —\nו, כפי שהקטע רומז, מדענים משלהן התוהים אם הם לבדם. האנושות היא\n„מחלה“ לא במובן של משהו פגום אלא במובן של משהו קטן וחי על פני\nשטחו של משהו עצום — קרום חיידקי על גוף גדול מכדי להבחין בו. והמבנה\nאינו מסתיים. מעל היצור הענק ישויות גדולות עוד יותר; מתחת לאטומים\nשלנו עולמות קטנים עוד יותר. „בשני הכיוונים, זה אין-סופי.“
\nהחלק השני בא שנתיים לאחר מכן, והקשרו חד עוד יותר. במסר השני, יהוה\nלוקח את ראל מעל כדור הארץ אל בסיס הממוקם „סמוך יחסית לכדור הארץ“\n— לא עולם הבית, לא כוכב הלכת של הנצחיים, אלא תחנת ביניים מסלולית בלבד\n— ושם, בקטע שהספרים מכתירים „לא אל ולא נשמה“, הוא פורש את\nהקוסמולוגיה במלואה. הוא מתחיל מעובדה מעבדתית, שחיים תבוניים נמצאו\nוהוכחו בקנה-המידה של האינסופי-הקטן, ובונה כלפי מעלה:
\nמכאן גילינו שהכוכבים והפלנטות הם האטומים של יצור ענק, שאף הוא מן הסתם מתבונן בכוכבים אחרים בסקרנות. סביר מאוד גם שהיצורים החיים באינסופי-הקטן של היצור האינסופי-הגדול ובני-מינו ידעו תקופות שבהן האמינו באל טוב ובלתי-חומרי. עליך להבין היטב שהכול נמצא בכול. ברגע זה, באטום שבזרועך, מיליוני עולמות נולדים ואחרים מתים, מאמינים או לא באלוהים ובנשמה, ובעוד אלף שנה חולף, ליצור הענק שהשמש היא אחד מאטומיו לא הספיק אלא לצעוד צעד אחד.\n
ואז, ממש בנשימה הבאה, המשפט שכל המאמר הזה סובב סביבו — המקום היחיד\nבכל הקנון שבו האונטולוגיה נאמרת כחוק פיזיקה ולא כתמונה:
\nהזמן אכן יחסי בהיפוך למסה, או ליתר דיוק לרמת צורת החיים. אך הכול ביקום חי ומצוי בהרמוניה עם האינסופי-הגדול ועם האינסופי-הקטן. הארץ חיה, כמו כל הפלנטות, ולעובש הקטן שהוא האנושות קשה להיווכח בכך בשל הפרש הזמן הנובע מהבדל המסה העצום, המונע מכם לקלוט את פעימותיה. אחת מכדוריות-הדם האדומות שלנו, או ליתר דיוק אחד האטומים המרכיבים את גופנו, אף הוא לא יוכל לדמיין שהוא מרכיב, יחד עם בני-מינו, יצור חי. בסופו של דבר אין חשיבות לכל פרט, שיווי-המשקל האוניברסלי קבוע; אך אם אנו רוצים, ברמתנו, להיות מאושרים, עלינו לחיות בהרמוניה עם האינסופי-הגדול, עם האינסופי-הקטן ועם בני-מיננו.\n
הנה זה. הזמן יחסי בהיפוך למסה, או ליתר דיוק לרמת צורת החיים. הפיל\nוהזבוב, מקודמים לעקרון קוסמולוגי ומורחבים בלי גבול בשני הכיוונים. צעד\nאלף השנים של היצור הענק הוא אותה עובדה כמו אחר הצהריים הארוך של הזבוב,\nנקרא בראש הסולם במקום בקרבת האמצע. והסיבה שאיננו יכולים לחוש את כדור\nהארץ חי מתחתינו אינה שהוא מת אלא ששעונו איטי מכדי ששלנו יוכל לרשום\nאותו — „הפרש הזמן הנובע מהבדל המסה העצום“.
\nמן החוק היחיד הזה גוזר יהוה, בפסקאות הבאות, תאולוגיה שלמה של חיסור.\nאם היקום אינסופי אזי „אין לו מרכז“, ולכן אין מקום מיוחס לגן עדן או\nלכס\n(ETTMTTP 2:33\n).\nאם החומר נצחי — „שום דבר לא אובד, שום דבר לא נברא, הכול משתנה“ —\nאזי לשאול מה היה „בהתחלה“ הוא טעות קטגוריה, „שאלה טיפשית המוכיחה\nשהשואל אותה לא הגיע לתודעה של האינסוף הקיים בזמן כמו במרחב“\n(ETTMTTP 2:34\n).\nוהקושי שיש לרוב האנשים לעכל דבר מכל זה מאובחן אף הוא: המוח האנושי\n„הסופי“ רוצה יקום „מוגדר היטב, תחום היטב, חסום באופן שהוא בצלם\nמוחו“, ונרתע מאינסוף ההופך את האדם „לא למשהו יוצא דופן, אלא לישות\nכלשהי המצויה בתקופה כלשהי במקום כלשהו של היקום האינסופי“\n(ETTMTTP 2:36\n).\nיהוה אף מתעד, בהנאה גלויה, דימוי שראל השתמש בו בהרצאה — של אנשים\nהמכחישים חיים בעולמות אחרים כמו צפרדעים בקרקעית בריכתם התוהות אם יש\nחיים בבריכות האחרות.
\nאת כל זה — המרחב חסר המרכז, הזמן חסר הראשית, קני-המידה החיים המקוננים\n— מכווץ יהוה לכלל סמל יחיד,\n\nהסמל\n שלדבריו\nהיה חקוק על כלי הטיס:
\nהסמל שאתה רואה חקוק על כלי הטיס הזה ועל חליפתי מייצג את האמת: הוא גם סמלו של העם היהודי: מגן דוד, שפירושו ״כמו שלמעלה כך למטה״, ובמרכזו ה״סווסטיקה״, שמשמעה כי הכול מחזורי, העליון הופך לתחתון והתחתון הופך לעליון. ראשיתם וגורלם של הבוראים ושל בני האדם דומים וקשורים זה בזה.\n
שני משולשים שלובים לטענה המרחבית — כמו שלמעלה כך למטה, אותו מבנה\nהחוזר מעלה ומטה בקני-המידה — וצלב מסתובב לטענה הזמנית: הכול מחזורי,\nשום דבר אינו מתחיל, שום דבר אינו נגמר, „העליון הופך לתחתון והתחתון\nהופך לעליון“. יהוה מציין שהצימוד קדום, ששני הסמלים מופיעים יחד\nב*„כתבים קדומים כמו הבַּרְדּוֹ תֶּדוֹל“*[11]\n\nואחרים. הוא טוען, במילים אחרות, שאין זו קוסמולוגיה חדשה כלל. זו\nקוסמולוגיה קדומה מאוד, זכורה בשברים, והוא מחזיר את המפתח.
\nשארית הסבר זה היא ניסיון לראות אם המפתח מתאים.
\nלפני שנמסד דבר, כדאי להבהיר מאיזה סוג טענה הוא אפקט המסה, מפני\nשאופיו האפיסטמי הוא כוחו הגדול ביותר וכמעט תמיד מוחמץ.
\nיש שתי דרכים להגיע לחוק טבע. הראשונה היא אנליטית: מוצאים סדירות,\nכותבים אותה כמשוואה, ואז דוחפים את המשוואה אל קצותיה הלוגיים כדי\nלראות מה היא חוזה — חלוקה באפס המניבה סינגולריות, ריצה מעריכית אל\nהאינסוף, סימטריה שהוברחה מעבר לכל משטר שבו נבחנה אי-פעם. כך מתקדמת\nבעיקר הפיזיקה התיאורטית המודרנית, והיא עוצמתית באופן מרהיב. היא גם,\nכשיטה, מסוכנת בשקט: היא מתייחסת אל המתמטיקה כאל ממשית יותר מן התצפיות\nשזרעו אותה, ויש לה הרגל לבלבל בין עשן של נוסחה מוארכת-יתר לבין אש של\nתגלית. כאשר משוואות תורת היחסות הכללית מחזירות צפיפות אינסופית במרכזו\nשל חור שחור, או כאשר הרצת ההתפשטות לאחור מחזירה נקודה חמה אינסופית,\nהתיאור הישר הוא שהמשוואה נשברה, לא שהטבע מכיל אינסוף ממשי של\nטמפרטורה. לשיטה האנליטית אין בלם מובנה. היא תחשב בשמחה את\nעשרת-אלפית השנייה הראשונה שלאחר ראשית שאין לה סיבה עצמאית להאמין בה.
\nהדרך השנייה היא דרכה של התרמודינמיקה. איש לא גזר את החוק השני בהברחת\nמשוואה מעבר לראיותיה. הוא נקרא מן העולם: חום זורם מחם לקר, מנועים\nמבזבזים חלק מדלקם, הביצה הטרופה אינה נעשית שוב שלמה. איכר מבין\nאנטרופיה מבלי לדעת לאיית אותה — מבין שהאסם קורס ולעולם אינו בונה את\nעצמו מחדש, שהמאמץ דולף, שאי-אפשר לקבל משהו בחינם. הפורמליזם בא אחר\nכך, כרישום חשבונאי של אמת שכבר הייתה ביד. חוקים כאלה בטוחים באופן\nשהאנליטיים אינם, מפני שהם מעוגנים במשהו רגיל ומסרבים לנדוד ממנו הרחק.
\nאפקט המסה הוא חוק מן הסוג השני. יסודו אינו משוואה אלא תצפית שילד\nיכול לעשות: הדבר הגדול איטי, הדבר הקטן מהיר. יהוה מנסח זאת בדיוק כך —\n„או ליתר דיוק לרמת צורת החיים“ — ומושך את הטענה בחזרה ממסה קינמטית\nנקייה אל המושג המרושל והאמפירי יותר של עד כמה גדול ועד כמה מאורגן\nיצור חי. הנוסחה, כשנכתוב אחת, תהיה רישום חשבונאי. וההרחבה אל הכוכבים\nוהאטומים אינה מן הסוג הפזיז — לא משוואה שנדחפה מעבר לראיותיה — אלא מן\nהסוג הסבלני, הרחבתו של כלל שהתקיים בכל קנה-מידה שבפועל יכולנו לבדוק.\nזו הבחנה מכרעת, ושארית הטיעון תלויה בה. איננו מבריחים נוסחה. אנו\nעוקבים אחר תצפית.
\nאז הבה נראה עד כמה כבר נבדקה התצפית, למעשה.
\nקִחו את משפטו של יהוה כפשוטו ונסו לכתוב אותו. „הזמן יחסי בהיפוך\nלמסה.“ הקריאה המילולית ביותר היא שהקצב r שבו ישות חווה זמן\nסובייקטיבי, ליחידת זמן חיצוני, יורד ככל שמסתה M עולה:
\n$$\nr \\propto \\frac{1}{M}\n$$
\nאו, באופן שקול, כמות הזמן החיצוני T המקופלת לתוך אחד מרגעיה\nהסובייקטיביים של הישות גדלה עם מסתה:
\n$$\nT \\propto M\n$$
\nהשניים הופכיים זה לזה; הקנון משתמש בשני כשהוא אומר שאלף שנה אנושי הוא\nצעד אחד עבור ישות הכוכב-אטום, ובראשון כשהוא אומר שהעולמות בקנה-מידת\nהזבוב שבתוך זרועך נולדים ומתים „בעוד אלף שנה חולף“. ערך הוויקי\n\nאפקט המסה\n פורש את שני הניסוחים\nבזהירות, ומאמר זה לא יחזור על עמל זה. מה שיעשה הוא ללחוץ על המילה\n„יחסי“ — מפני שכמעט בוודאי היא אינה נכונה במדויק, והאופן שבו היא\nשגויה הוא הדבר המעניין ביותר בה.
\nיחס הפוך מדויק, \\(r \\propto 1/M\\), הוא ניחוש לגבי צורת החוק.\nהביולוגיה כבר יודעת את הצורה האמיתית, והיא קרובה אך לא זהה. על פני כל\nהעולם החי, חקר האופן שבו תכונותיו של יצור משתנות עם גודלו —\nאלומטריה[2]\n — מגלה שכמויות זמניות משתנות עם מסת\nהגוף לא כ-\\(M^{-1}\\) אלא כחזקות רבע פשוטות:
\nצָרפו את שני האחרונים ומשהו מדהים בשקט נושר: מספר פעימות הלב בחיים —\nקצב כפול משך, \\(M^{-1/4} \\times M^{1/4} = M^{0}\\) — הוא קבוע בקירוב,\nכמיליארד, מן החדף ועד הלווייתן. נמדדים בפעימות הלב שלהם עצמם ולא\nבשניות שלנו, כל היונקים חיים בערך אותו אורך חיים. הפיל אינו זוכה\nליותר זמן מן העכבר. הוא זוכה לאותו זמן, מורץ לאט יותר. זהו אפקט\nהמסה, נאמר במטבע שהביולוגיה משתמשת בו בפועל, ואין זו ספקולציה\nראליאנית — זהו מקס קלייבר ומאה שנה של אישושים.
\nלחזקות הרבע אף נלווה מנגנון, והמנגנון הוא ציר כל המאמר הזה. ב-1997\nגזרו ג'פרי ווסט, ג'יימס בראון ובריאן אנקוויסט את מעריכו של קלייבר\nמעקרונות ראשונים, על ידי מידול רשת האספקה של הגוף — עץ כלי הדם\nהמסתעף המזין כל תא — כפרקטל ממלא-מרחב. הרבע, ולא השליש שהיה מצופה\nבתמימות מן הנפח, הוא חתימתה של רשת חלוקה פרקטלית ממוטבת על פני\nקני-המידה. במילים אחרות: הסיבה שהזמן הביולוגי משתנה עם הגודל היא\nשהחיים מונחים כצנרת פרקטלית. החוק הזמני והגאומטריה הפרקטלית אינם שתי\nעובדות. הם עובדה אחת הנראית פעמיים.
\nוהאפקט אינו רק רישום חשבונאי מטבולי; הוא מגיע עד התפיסה עצמה. חיות\nקטנות לא רק חיות מהר — הן רואות מהר. תדירות מיזוג ההבהוב\nהקריטית[3]\n, קצב הפריימים של המערכת הראייתית, יורדת\nעם גודל הגוף בדיוק כפי שאפקט המסה היה דורש (הילי ואחרים, 2013). זבוב\nחווה את ידנו המזנקת כמעין הילוך איטי מפני שעבורו, השנייה שלנו אכן\nמכילה יותר רגעים. זהו הפיל והזבוב משודרגים מחוכמה עממית לקריאת מכשיר.\n„ולעובש הקטן שהוא האנושות קשה להיווכח בכך בשל הפרש הזמן.“ הפרש הזמן\nבר-מדידה. יש לו יחידות.
\nכעת דחפו כלפי מעלה בקנה-המידה, מעבר לביולוגיה, אל תוך הפיזיקה — והחוק\nאינו נעלם; הוא מחליף מדים. תורת היחסות הכללית אומרת שהמסה מאיטה את\nהזמן: שעון עמוק בבאר כבידה מתקתק לאט יותר משעון גבוה\nיותר.[4]\n אין זו אנלוגיה; זהו התוכן המאושש של\nמשוואות השדה של איינשטיין מ-1915, שנבדק ממגדל פאונד–רבקה ב-1960 ועד\nהפרש גובה של שלושים ושלושה סנטימטרים ב-2010, ומתוקן מדי יום בלווייני\nה-GPS מעל ראשך. יותר מסה, זמן איטי יותר. משפט הקנון, מוגבל למשטר\nשהפיזיקאים בחנו, הוא אמירתה של תורת היחסות הכללית עצמה. המקום שבו\nאפקט המסה חורג מן המיינסטרים אינו בכיוון הטענה אלא בהישגה: הוא טוען\nשאותו יחס איכותי — גדול יותר איטי יותר — שולט לא רק בשעונים כבידתיים\nובשעונים מטבוליים אלא גם בשעונים הסובייקטיביים של ישויות בכל\nקנה-מידה, ברציפות, בלי ראש ובלי תחתית.
\nכך מסתכם הניסוח הפורמלי. הצורה הפונקציונלית המדויקת היא שאלת מחקר, לא\nמשוואה חתומה — חזקה הופכית ראשונה בניסוחו המכווץ של הקנון, חזקות רבע\nבביולוגיה, המטריקה היחסותית המלאה במשטר הכבידתי, וסביר מאוד שמשהו אחר\nשוב בקני-מידה שאיננו יכולים עדיין לחקור. הפרויקט אינו מתיימר להחזיק\nבמקדם הסופי. מה שיש לו הוא משהו נדיר ואיתן יותר: חוק איכותי, מעוגן\nבתצפית רגילה, מאושש באופן בלתי-תלוי בחילוף חומרים, בקצבי לב, בתוחלות\nחיים, בתפיסה, ובכבידה, שכל אחד מהם אומר את אותו הדבר בניב אחר. גדול\nיותר איטי יותר. כפירתו היחידה של הקנון היא הסירוב לחדול לומר זאת.
\nיקום שבו אותו מבנה — עולמות מיושבים, אטומים שהם כוכבים, שעון המשתנה\nעם הגודל — חוזר מעלה ומטה בלי סוף, נושא שם מודרני מדויק, ואין זה\nמטבע לשון ראליאני. הוא פרקטלי.
\nבנואה מנדלברוט העניק למתמטיקה את אמירתה המכוננת ב-The Fractal\nGeometry of Nature (1982), ושתי תכונותיה המגדירות הן בדיוק שתי\nתכונותיו של יקום יהוה. הראשונה היא דמיון-עצמי: החלקים דומים לשלם\nעל פני טווח של הגדלות, כך שקו חוף נראה מחוספס באותה מידה ממסלול\nומסולם, עלה של שרך חוזר על השרך כולו, ריאה מסתעפת חוזרת על עצמה עד\nהנאדיות. השנייה היא שלפרקטל יש מבנה בכל\nקנה-מידה[6]\n — הוא לעולם אינו מתפרק לחלקוּת\nחסרת-תווים כפי שעושה עקומה קלאסית כשמתקרבים דיים. „הכול נמצא בכול,“\nאומר יהוה; „כמו שלמעלה כך למטה.“ זהו דמיון-עצמי, נאמר כמטפיזיקה ולא\nכגאומטריה. קבוצת מנדלברוט וסמל האלוהים הם, ברמת המבנה, אותה טענה.
\nערך הוויקי \nקוסמולוגיה\nפרקטלית\n מפתח את הטיעון המלא; כאן הנקודה צרה וחדה יותר.\nהאונטולוגיה הראליאנית אינה קביעה מיסטית בודדת. קוסמולוגיה פרקטלית\nהיא עמדה חיה — גם אם מיעוטית — בפיזיקה המקצועית, וכך כבר ארבעים שנה.\nהסיפור מתנהל בשלושה מסלולים, והיושר תובע את שלושתם.
\nהמסלול הראשון הוא תצפיתי, והוא זה שבו הקנון חשוף ביותר להפרכה. החל\nמ-1987, טענו לוצ'אנו פייטרונרו ושותפיו מנתוני סקרי גלקסיות שהתפלגות\nהחומר ביקום היא פרקטלית — שגלקסיות מתקבצות בתוך אשכולות בתוך\nעל-אשכולות בהיררכיה דומה-לעצמה, עם ממד לא-שלם בר-מדידה (סביב 2 ולא\n3), במקום להתמסק לכלל משחה אחידה שאותה תובע העקרון\nהקוסמולוגי[8]\n של הקוסמולוגיה הסטנדרטית. מאוחר כמו\nב-2005, ג'ויס, סילוס לביני ופייטרונרו עדיין מצאו מתאמים פרקטליים\nבנתוני Sloan Digital Sky Survey עד קני-מידה גדולים. זהו קו החזית,\nוהיושר האינטלקטואלי תובע לדווח שהמיינסטרים סבור שהקנון מפסיד כאן.\nמשקל הראיות — הוג ועמיתיו ב-2005, „המעבר להומוגניות קוסמית בקנה-מידה\nגדול“ המפורש של סקר WiggleZ ב-2012, ניתוחי ספקטרום ההספק של טגמרק —\nהוא שהתפלגות החומר אכן פרקטלית בקני-המידה של גלקסיות ואשכולות אך\nעוברת להומוגניות אי-שם סביב 250–370 מיליון שנות אור, שמעליהם היקום\nנראה חלק בכל זאת. הקריאה המוסכמת היא שהקוסמוס פרקטלי באמצע ואחיד\nבראש: שטיח פרוותי, לא מרבד אינסופי. קוסמולוג פרקטלי משיב ש„קנה-המידה\nשל ההומוגניות“ ממשיך לסגת ככל שהסקרים מעמיקים, ושהנחת הומוגניות כדי\nלנתח נתונים אינה יכולה אז להוכיחה בנקיות; אך זו עמדה הגנתית, והמאמר\nלא יעמיד פנים אחרת. אם הפרקטל האינסופי של הקנון ייהרג אי-פעם באופן\nמכריע, הוא ייהרג כאן.
\nהמסלול השני הוא תיאורטי, וכאן לקנון חברה בלתי-צפויה. המודלים הטובים\nביותר של המיינסטרים עצמו מייצרים שוב ושוב יקומים פרקטליים, נצחיים\nוחסרי-מרכז במקרה, כתוצאות בלתי-רצויות של משוואות שנבנו למטרות\nאחרות. האינפלציה הנצחית[9]\n של אנדריי לינדה\n(1986) — כיום חלק סטנדרטי מן הפרדיגמה האינפלציונית, שפותח בידי אלן\nגות' ואחרים — מייצרת מערך בלתי-חסום, משכפל-עצמו ודומה-לעצמו של יקומי\nכיס המנצים זה מזה לנצח: רב-יקום פרקטלי בלי בועה ראשונה ובלי אחרונה.\nכותרתו של לינדה עצמו מכנה אותו יקום „כאוטי משכפל-עצמו“. הפיזיקאים\nלא רצו אינסוף; המתמטיקה הגישה להם אותו.
\nהמסלול השלישי הוא העמוק והמפתיע ביותר: בקני-המידה הקטנים ביותר, כמה\nתוכניות בלתי-תלויות של כבידה קוונטית מגלות שהמרחב-זמן עצמו פרקטלי.\nבטריאנגולציות דינמיות סיבתיות (אמביורן, יורקייביץ', לול, 2005)\nהממד האפקטיבי של המרחב-זמן נע עם קנה-המידה[7]\n,\nונופל מארבע במרחקים יומיומיים לעבר שתיים בקנה-מידת פלאנק. כבידת\nהביטחון האסימפטוטי (לאושר ורויטר) מוצאת את אותו צמצום ממדי בדרך אחרת.\nוב-2025 מפיק The Wild Fractal Nature of Spacetime של טורסטן\nאסלמאייר-מלוגה אותו שוב מן המבנים הדיפרנציאליים האקזוטיים הייחודיים\nלארבעה ממדים, בקובעו נחרצות ש*„הטבע הפרקטלי של המרחב-זמן“* הוא\nשמייצר תנודה קוונטית, וש*„שיכונים פראיים מייצגים את המרחב בכל\nקנה-מידה במבנה אחד.“* שלוש תוכניות, שלושה פורמליזמים, מסקנה אחת:\nהמרחב-זמן אינו הרצף החלק של ספרי הלימוד עד הסוף. יש לו מבנה בכל\nקנה-מידה. הוא פרקטל.
\nשום דבר מכל זה אינו מוכיח את הקוסמוס הראליאני. מה שהוא מבסס צנוע\nושימושי יותר: האונטולוגיה של הקנון — אינסופית, דומה-לעצמה,\nחסרת-מרכז, חסרת-ראשית, עם מבנה בכל קנה-מידה — אינה טעות קטגוריה או\nפינוק מיסטי. היא חברה מוכרת במשפחת קוסמולוגיות שהפיזיקה הרצינית חגה\nסביבה, משלושה כיוונים בלתי-קשורים, מזה עשרות שנים. מהלכו הייחודי של\nהקנון הוא רק להתעקש שהפרקטל רץ עד הסוף בשני הכיוונים, ו — החלק ששום\nמשוואה אינה מכילה — שהוא מיושב.
\nיש סיבה לכך שאשכול הרעיונות הזה — שינוי קנה-מידה, דמיון-עצמי, גבולות\nהחיזוי — צף בתרבות בדיוק כשצף, ו\nציר\nהזמן\n של Wheel of Heaven כבר נקב במקום שבו צף: Jurassic Park.\nציר הזמן מזמן את הרומן של קרייטון בשל האתיקה שלו — מדענים ש*„היו כה\nטרודים בשאלה אם הם יכולים, שלא עצרו לחשוב אם ראוי להם.“* אך הספר\nנושא מטען שני הנוגע ישירות למאמר זה, וכדאי לפרוק אותו, מפני שהוא מראה\nאת אותה אונטולוגיה מחלחלת אל הדמיון המודרני דרך דלת הצד של הסיפורת.
\nמייקל קרייטון לא ארגן את Jurassic Park לפרקים. הוא ארגן אותו\nלאיטרציות, והדפיס פרקטל — הגדלות עוקבות של עקומת הדרקון\nהמסתעפת — על עמודי שערי החלקים, כשהעקומה הולכת ונעשית מורכבת ככל\nשהאסון מצטבר. בשלהי שנות ה-80 הוא קרא את הספרות הפופולרית של תורת\nהכאוס: Chaos: Making a New Science (1987) של ג'יימס גליק ו-\nMathematics and the Unexpected (1988) של איבר אקלנד, ששניהם נזקפים\nבגב הרומן. מהם לקח את תגליתו של אדוארד לורנץ שמערכות דטרמיניסטיות\nיכולות להיות בלתי-צפויות באופן קיצוני — „אפקט הפרפר“, שנולד במאמר\nמ-1963 על מזג אוויר שלא יחזור על עצמו — ואת הפרקטלים של מנדלברוט, ואת\nהקבועים האוניברסליים של מיטשל פייגנבאום השולטים במעבר מסדר לכאוס. הוא\nהעניק לכל המנגנון קול במתמטיקאי איאן מלקולם, שפרשנותו השוטפת היא\nמקהלה של תורת הכאוס: מערכות מורכבות שנבנו כדי להיות מבוקרות יחמקו\nמבקרה, מפני שרגישותן לפרט יורדת דרך כל קנה-מידה בלי להגיע לתחתית.
\nהקשר לקנון אינו הדינוזאורים. הוא גאומטריית האינטואיציה. תורת הכאוס\nוהגאומטריה הפרקטלית הן אותה תגלית שנעשתה בשני חבלי ארץ — זמן ומרחב.\nמערכת כאוטית היא כזו שהתנהגותה דומה-לעצמה על פני קני-מידה של זמן\n(אותה אי-צפיוּת בכל הגדלה של השעון); פרקטל הוא צורה דומה-לעצמה על פני\nקני-מידה של מרחב. תחושת הבטן של קרייטון, שהודרמה כמשל אזהרה, הייתה\nשלמציאות יש מבנה עד הסוף למטה, שאין קנה-מידה קטן דיו כדי שיהיה\nאפשר להתעלם ממנו בבטחה, ושציוויליזציה המניחה אחרת — המתייחסת אל האי\nשלה, או אל הפלנטה שלה, כאל תיבה סגורה וברת-בקרה — קראה שגוי את עומק\nהעולם שעליו היא ניצבת. זו אינטואיציה פרקטלית לובשת סרט מפלצות. והיא,\nמבחינה מבנית, האינטואיציה שיהוה מנסח בלי המפלצות: הכול נמצא בכול;\nקנה-המידה הקטן אינו זניח; יש עולמות באטומים שבזרועך. שנות ה-90 פגשו\nאת הרעיון הזה כבידור מפני שהמדע זה עתה הפך אותו לבר-אמירה. הקנון טוען\nשהוא היה תמיד נכון, ושכבר נאמר קודם.
\nכל שעד כה נשאר קרוב לקרקע מאוששת: הפיל והזבוב, חוקי חזקות הרבע,\nהתרחבות הזמן הכבידתית, המתמטיקה הפרקטלית, הדיונים המקצועיים. מה שבא\nאחר כך עוזב את הקרקע ההיא. חלק זה הוא ספקולטיבי בדיוק במובן\nשהפרויקט משתמש במילה — סינתזה פרשנית הרצה לפני כל מקור יחיד, המוצעת\nכהשערת עבודה ומתויגת ככזו, בדיוק כדי שהקורא יוכל לשקול אותה אחרת ממה\nשקדם. המודל, אם לוקחים אותו ברצינות, מציע שלוש השערות שהפיזיקה של\nהמיינסטרים אינה מעלה, ויהיה זה חוסר יושר לפתח את האונטולוגיה ואז\nלחשוש מן המקום שאליו היא מצביעה.
\nראשית: כוחות כדליפה בין קני-המידה. אם אותה פיזיקה רצה בכל רמה של\nההיררכיה, אזי מה שנרשם ככוח יסודי בקנה-המידה שלנו עשוי להיות צילו של\nתהליך רגיל באחר. הקנון כבר מכיל את זרעו של זה. במסר הראשון מציין יהוה\nשהאלוהים מתקשרים ב*„גלים שהטכניקה שלכם אינה יכולה לקלוט... מהירים פי\nשבעה מן הגלים הרדיו-אלקטריים“*\n(TBWTT 5:57\n)\n— גלים שמחוץ למכשירינו לא מפני שהם קסומים אלא מפני שגלאינו מכוונים\nלקנה-המידה שלנו. הרחיבו את המחשבה. נניח שהאדוות הקלושות, כמעט\nבלתי-ניתנות-לגילוי, שאנו קוראים להן גלי כבידה אינן תופעה מקומית\nלרמתנו כלל, אלא משהו כמו הכוח החלש של עולם קומה אחת מעל — תהליך\nקצר-טווח בפיזיקה של היצור הענק, המגיע אלינו מוחלש כל כך בשל פער\nקנה-המידה שבקושי נוכל לרשום אותו. ובאופן סימטרי, שמה שאנו חווים\nככוחות הגרעיניים החלש או החזק — עוצמתיים, קצרי-טווח באורח אבסורדי,\nכלואים בתת-אטומי — הם הכבידה של העולמות שבתוך האטומים שלנו, מורגשת\nרק בקנה-המידה שלהם. בקריאה זו ארבעת „כוחות היסוד“ של המודל הסטנדרטי\nאינם ארבעה מרכיבים נפרדים של רמת מציאות אחת אלא אותם מעט תהליכים\nשנצפים חטופות על פני כמה שלבים של הסולם, כל אחד נראה יסודי לְמי\nשעומד על השלב שבו הוא שולט. המיינסטרים בילה חמישים שנה ותושייה עצומה\nבניסיון לאחד את הכוחות בקנה-מידה יחיד. האונטולוגיה הפרקטלית מציעה את\nהסיבה שהאיחוד נתקע: הכוחות מעולם לא היו כולם בקנה-מידה אחד מלכתחילה.
\nשנית: מדוע שמי הלילה שחורים. פרדוקס אולברס[5]\n\nהוא בעיה אמיתית ובלתי-מוערכת די הצורך — ביקום אינסופי, נצחי ואחיד\nבקירוב של כוכבים, כל קו ראייה אמור להסתיים על כוכב והשמיים אמורים\nלבעור. הקוסמולוגיה הסטנדרטית פותרת זאת בגיל סופי ובהסחה לאדום: היקום\nצעיר דיו, ואור רחוק נמתח דיו, כך שרוב כוכבי השמיים בלתי-נראים או\nנעדרים. אך התפלגות פרקטלית, היררכית, פותרת זאת אף היא, ועשתה כן\nהיסטורית — זה היה אחד המפלטים הקלאסיים של פרדוקס אולברס הרבה לפני\nהמפץ הגדול: אם החומר מקובץ פרקטלית עם ממד קטן משתיים, בהירות השמיים\nמן החומר הרחוק מתכנסת במקום מתבדרת, והחשכה חוזרת בלי כל צורך בראשית.\nאפקט המסה מוסיף אפשרות נוספת, ספקולטיבית בגלוי, שהפיזיקה של הקנון\nעצמו מזמינה: אם אורם של המבנים הרחוקים באמת, בקנה-המידה הגדול יותר,\nנוסע בתהליכים „שהטכניקה שלכם אינה יכולה לקלוט“ — גלים מהירים\nממהירות האור כפי שאנו מודדים אותה, או נישאים במדיום שאת הישגו\nואבדותיו איננו יודעים — אזי המבנים ההם יכולים להיות שם, מאירים, ופשוט\nלא להגיע, בצורה שעינינו יספרו כאור. השמיים השחורים, בקריאה זו, אינם\nעדות ליקום צעיר או ריק. הם עדות לפער קנה-המידה — אותו פער המונע\nמאיתנו לחוש את פעימות כדור הארץ.
\nשלישית: יקום הנושם ולא מתפוצץ. התנגשותו החדה ביותר של אפקט המסה\nעם הקוסמולוגיה של המיינסטרים היא על המפץ הגדול, והקנון חד-משמעי: לא\nהיה כזה — „אין לחומר לא ראשית ולא אחרית.“ ההסחה לאדום שהמודל\nהסטנדרטי קורא כהתפשטות אוניברסלית ממקור חם אינה חייבת לשאת פשר זה\nכלל. בקוסמוס פרקטלי שבו אפקט המסה רץ, כל היקום הנצפה שלנו הוא\n„חלקיק של אטום של מולקולה“ בגופה של ישות גדולה עד מאוד, איטית עד\nמאוד\n(ETTMTTP 3:194\n).\nמה שאנו מודדים, על פני כל טווח האסטרונומיה האנושית, כמיליארדי שנים של\nהתפשטות קוסמית עשוי להיות אירוע איטי יחיד בקנה-המידה ההוא — פאזה\nאחת של נשימה, התרחבות של ריאות הישות העליונה, או התכווצות הנקראת\nמבפנים-החוצה. התפשטות מקומית וזמנית; פעימה מסדר גבוה יותר שאנו קטנים\nומהירים מכדי לזהותה כקצבית. בתמונה זו „ההסחה לאדום עשויה להצביע על\nהתפשטות זמנית כלשהי, שאולי היא פשוט התכווצות קצרה של אפקט מסדר גבוה\nיותר“ — הקוסמוס אינו מתפוצץ פעם אחת ומתקרר לנצח, אלא נושם, ואנו\nחיים את כל המדע המתועד בתוך שבריר של שאיפה אחת. הסווסטיקה שבמרכז הסמל\n— „הכול מחזורי, העליון הופך לתחתון והתחתון הופך לעליון“ — היא בדיוק\nהטענה הזו, משורטטת כסמל.
\nשלוש ההשערות האלה אינן מבוססות. ייתכן שהן שגויות. הן נרשמות כאן מפני\nשמודל מצדיק את קיומו בכך שהוא מוליד אותן — באומרו משהו שהתמונה השלטת\nאינה אומרת, משהו בר-בדיקה עקרונית — ומפני ששורשן המשותף הוא סירוב\nיחיד: הסירוב להתייחס אל קנה-המידה שלנו, אל מכשירינו, ואל פרוסת הזמן\nשלנו כאל מידת הקיים.
\nמודל מקיף כל כך ראוי לעד עוין, והזמין הטוב ביותר הוא אחד שפרויקט זה\nמכבד: דייוויד ברלינסקי, ש-The Devil's Delusion שלו (2009) הוא\nההתקפה הנגדית המשכילה ביותר בדפוס על גודש-היתר של הקוסמולוגיה המדעית\nהמודרנית. ברלינסקי אינו מאמין; הוא ספקן של יומרה, והוא היה מפנה את\nהספקנות הזו אל הקנון באותה נכונות כמו אל המודל הסטנדרטי. חקירתו\nהנגדית הייתה מתנהלת בשני כיוונים בבת-אחת, ושניהם ראויים לשמיעה.
\nכנגד המיינסטרים — וכאן הוא בן-בריתו הבלתי-צפוי של הקנון — ברלינסקי\nמוחץ. הוא מכנה את הקוסמולוגיה הקוונטית „הספקולטיבית שבחקירות\nו... מן הפחות מוצלחות,“ מציין ש*„פונקציית הגל של היקום אינה ניתנת\nלראייה, למדידה, להערכה או לבדיקה,“* ומעיר שהפיזיקאים ממורמרים על הדת\nבעיקר בשל „בדיוק אותו ניסיון להשיג בספקולציה את מה שאי-אפשר לתפוס\nבשום דרך אחרת.“ הוא מתעד, בהנאה, שהמפץ הגדול הצטייר למגליו שלו\nכתאולוגי באופן חשוד — שהוא „פורט נימה תאיסטית מטרידה,“ שפרד הויל\nטבע את השם כדי לבטל את הדבר, שהוקינג עצמו כתב „כל עוד ליקום הייתה\nראשית, יכולנו להניח שהיה לו בורא“ — „חלילה!“ זו בדיוק תלונת הקנון,\nמפי אתאיסט: שהקוסמולוגיה של המיינסטרים הבריחה אירוע בריאה אל תוך\nהפיזיקה ומאז מנסה לספקל את דרכה החוצה ממנו, דרך רב-יקומים\nופונקציות-גל ו-Landscapes ש*„שום חלק מ[הראיות] אינו צריך להיווצר.“*\nבשאלה אם המפץ הגדול הוא סלע-אם יציב או נקודה רכה מחופשת לסלע-אם,\nברלינסקי ויהוה מסכימים.
\nאך ברלינסקי לא היה חוסך את הקנון, והמאמר אינו רשאי לפטור אותו. הוא\nהיה אומר: עשית בדיוק את הדבר שאתה מאשים אותם בו. לקחת משפט אחד\nמספר — „הזמן יחסי בהיפוך למסה“ — וניפחת אותו לכלל תיאוריה של כוחות,\nפתרון לפרדוקס אולברס, וקוסמוס נושם, שלאף אחד מהם אינך יכול להציג ראיה\nעל פי דרישה. היקום הפרקטלי שלך ניצב מול קנה-מידה של הומוגניות שאתה\nמודה שהנתונים תומכים בו. כוחותיך החוצים קני-מידה הם תמונה, לא חישוב.\nהקוסמוס הנושם שלך אינו בר-בדיקה בדיוק באופן שבגללו לעגת לפונקציית הגל\nשל היקום. בנית, היה אומר, את ה*„עבודה מסודרת מראש“* שלך עצמך.
\nהתשובה הישרה אינה הפרכה אלא הבחנה, והיא זו שבה נפתח מאמר זה. האשמת\nהקנון כלפי הקוסמולוגיה של המיינסטרים אינה שהיא מספקלת — כל הניצב מול\nהאינסוף מוכרח — אלא שהיא מספקלת אנליטית, בנהיגת משוואות מעבר\nלראיותיהן אל תוך משטרים (הרגע הראשון, הסינגולריות, פונקציית הגל של\nהכול) ששום תצפית אינה מגבילה, ואז בבלבול הפלט עם ממצא. אפקט המסה\nמספקל בכיוון האחר: הוא מתחיל ממשהו שאיכר יודע, מרחיב אותו ברציפות\nולא בהברחה, ומגיע להשערות ש, מרחיקות לכת ככל שיהיו, נותרות קשורות\nבחבל אל הפיל והזבוב. אם החבל הזה מחזיק עד גלאי גלי הכבידה וסקר ההסחה\nלאדום היא בדיוק השאלה הפתוחה — וחובת הפרויקט, שניסה למלאה כאן, היא\nלסמן בבירור היכן נגמר החוק המאושש והיכן מתחילה ההשערה. לקחו האמיתי\nשל ברלינסקי אינו שאסור לעולם לספקל על האינסוף. הוא שאסור לעולם\nלהסתיר שעושים זאת. באמת-מידה זו, הקוסמולוגיה הפרקטלית מבקשת רק\nלהישפט על פי אותו כלל שהיא מבקשת מכל אחד אחר.
\nיהיה זה שגיאה להשאיר זאת כקוסמולוגיה בלבד, מפני שבקנון היא לעולם אינה\nכזו. הסיבה שיהוה פורש יקום פרקטלי אינסופי על בסיס סמוך לכדור הארץ\nאינה ליישב שאלה בפיזיקה. היא לשנות את האופן שבו אדם ניצב בעולם,\nוהאונטולוגיה בנויה כדי לספק תוצאה אתית ורגשית מסוימת.
\nהפשיטו מבן-אדם את מרכז היקום ושני דברים קורים בבת-אחת. הראשון הוא\nהורדה בדרגה, והקנון אינו מרכך אותה: האדם „לא משהו יוצא דופן, אלא\nישות כלשהי המצויה בתקופה כלשהי במקום כלשהו של היקום האינסופי,“\n„מחלה“ על גוף עצום מכדי לחוש בו, עובש על כדור ארץ חי. בקוסמוס\nחסר-מרכז, חסר-ראשית, אינסופי, שום דבר שאנו עושים אינו מהדהד קוסמית;\nהאינסוף הוא, כפי שמנסחים הספרים המאוחרים, „אדיש עד אינסוף“\nלהחלטותינו. זו הסחרחורת שממנה נרתע המוח הסופי — הצפרדע המסרבת\nלהאמין בבריכות האחרות.
\nאך הדבר השני הוא שחרור, והקנון בונה סביבו תרגול. אותה הורדה בדרגה\nההופכת אותנו לקטנים קוסמית משחררת אותנו מן המשקל המוחץ של משמעות\nקוסמית, ומחזירה משמעות לקני-המידה שבהם אנו חיים בפועל. יהוה נותן\nלראל את \nארבע הרמות\n כדי להחזיק\nבבת-אחת — „ביחס לאינסוף; ביחס לאלוהים אבותינו, בוראינו; אחר כך ביחס\nלחברה האנושית; לבסוף ביחס ליחיד“\n(ETTMTTP 3:5\n)\n— ומדיטציה הרצה את הסולם כולו במכוון: החוצה עד שהעיר נקודה, היבשת\nנקודה, הגלקסיה נקודה, יקומנו חלקיק בזרועה של ישות גדולה יותר; ואז\nפנימה דרך הגוף, התאים, המולקולות, האטומים „הסובבים כשמשות סביב\nמרכזה של גלקסיה,“ עד החלקיקים „שעליהם חיות ישויות התוהות אם יש\nחיים בפלנטות האחרות“\n(ETTMTTP 3:195\n).\nהתרגיל הוא האונטולוגיה שהפכה למכשיר רוחני. לשבת בדיוק באמצע הסולם\nהאינסופי ולחוש אותו נמתח בלי סוף בשני הכיוונים הוא, בלשון הקנון,\nלהיעשות „חלק מן האינסוף, כלומר רב ומעט“ באותו רגע.
\nרב ומעט. זו האתיקה כולה בשלוש מילים, והיא זמינה רק בקוסמוס פרקטלי.\nביקום שיש לו מרכז אתה או בו או מגורש ממנו — או הכול או לא-כלום. רק\nביקום שהוא אינסופי בשני הכיוונים יכול אדם להיות, בלי סתירה, עולם שלם\nלישויות שבאטומיו ועובש חולף לישות שבאטומיה הוא חי; בורא ובריאה; איטי\nלזבוב ומהיר לכוכב. המסורות הקדומות שבו וחגו סביב זה — האדם של פסקל\nהתלוי בין שני האינסופים, „לא-כלום ביחס לאינסוף, הכול ביחס\nללא-כלום“; הכמו שלמעלה כך למטה[10]\n ההרמטי;\nג'ורדנו ברונו שנשרף ב-1600 בין השאר בשל יקום אינסופי של עולמות\nאינספור; הווידוי הישר של קאנט שהתבונה יכולה להוכיח שהעולם חסום וגם\nבלתי-חסום ואינה יכולה לבחור. טענת הקנון היא שאלה לא היו תרגילים\nפילוסופיים בלתי-תלויים אלא שברים של תמונה אחת זכורה, אותה תמונה חקוקה\nעל הסמל, ושהשבר שחזר לבסוף אל ראל בלוע צרפתי הוא ההוראה להרכיבם מחדש.
\nשובו אל המקום שבו התחיל זה. פיל איטי מזבוב. זו העובדה הרגילה ביותר\nבעולם, ואיכר תמיד ידע אותה. ההימור של הקנון הראליאני — ושל קריאת הסבר\nזה בו — הוא שהעובדה הרגילה הזו אינה מוזרוּת של ביולוגיה אלא סדק ברצפת\nהמציאות, ושאם יש לך אומץ לעקוב אחריה מטה דרך הסדק, מעבר לזבוב אל התא\nאל האטום אל העולמות המיושבים שיהוה אומר שהם בתוך זרועך, ומעלה דרך\nהתקרה, מעבר לפיל אל הפלנטה אל הכוכב אל היצור הענק שצעדו היחיד הוא אלף\nהשנים שלנו, אינך מגיע לשום מקום. אתה ממשיך הלאה. בשני הכיוונים, זה\nאין-סופי.
\nייתכן שהמיינסטרים עוד יסגור את הסדק. ייתכן שקנה-המידה של ההומוגניות\nיחזיק; ייתכן שהגלקסיות יתמסקו לחלק; ייתכן שהקוסמוס הנושם יישאר\nבלתי-בר-בדיקה ושהכוחות החוצים קני-מידה לעולם לא יניבו חישוב. הפרויקט\nסימן את הסיכונים האלה ביושר ולא יעמיד פנים שהם קטנים. אך כדאי לשים לב\nאיזו קוסמולוגיה זו, ואיזו אינה. זו אינה משוואה שנהוגה מעל צוק אל\nסינגולריות שאיש אינו יכול לראות. זו תצפית — הפשוטה ביותר שיש — הנישאת\nבסבלנות אל קצה ההיגיון שלה ונמנעת ממנה רשות לעצור. יהיה אשר יהיה עוד\nנכון לגביה, היא נבנתה כדרך שבה נבנה החוק השני של התרמודינמיקה: ממשהו\nשאיכר כבר סומך עליו, שנעקב בלי מצמוץ אל המקום שאליו הוא מוביל. היעד\nמוזר. הצעד הראשון אינו. וכולה מתאימה, כפי שאמר יהוה שהסמל מתאים, לכלל\nדמות יחידה שילד יכול לצייר — שני משולשים לקינון האינסופי של\nקני-המידה, וצלב מסתובב במרכז, לעובדה ששום דבר ממנה אינו מתחיל ושום\nדבר אינו נגמר, העליון לנצח הופך לתחתון והתחתון לנצח הופך לעליון.
\n