אי־שם בצרפת, בבית קברות שאת מיקומו הסכימו החוקרים שמצאוהו שלא לפרסם,\nיש קבר מסומן בשם, בשני תאריכים — 1910–1978 — ובמשפט אחד:
\n\n\nL'ambition de l'honnête homme n'est pas de tout savoir sur tout,\nmais de réduire au minimum le nombre de ses idées fausses.
\nשאיפתו של האדם הישר אינה לדעת הכול על הכול, אלא לצמצם את מספר\nהרעיונות המוטעים שלו למינימום.
\n
השם שעל האבן, ז'אן סנדי, היה בעצמו צמצום. האיש שמתחתיה נולד דימיטרי\nאבלסון בפטרוגרד ב־16 בנובמבר 1910, נִשׂא דרך מהפכה וגלות — פינלנד,\nנורווגיה, ואז נמל ניו יורק בגיל שמונה, מספינת נוסעים מקריסטיאניה במאי\n1919[1]\n — ולבסוף לפריז, שם מראים צילומי שנות ה־30\nמאת וולס צעיר עם שיער מסורק לאחור, עניבה מעוטרת, ומונוקל. התאזרח\nצרפתי ב־1938 כ\"עיתונאי,\" הוא צף ומתגלה אחרי המלחמה כשהוא שולח כתבות\nמלונדון עבור Parisien libéré שהוקם בידי הרזיסטנס, ואז נעלם אל חדר\nהמכונות של ההוצאה־לאור הצרפתית: מתרגם של ריימונד צ'נדלר, ג'יימס הדלי\nצ'ייס ופיטר צ'ייני עבור סדרות הפשע, של המדע הבדיוני של פרדריק בראון,\nשל מסמכים על טבח קטין ועל הפקט הגרמני־סובייטי, מתרגם הכתוביות של\nThe Graduate. חבר שביקר בדירתו מצא אותה ריקה כמעט לחלוטין מלבד מכונת\nנגרות מקצועית, שעליה בנה סנדי את שולחן האוכל שלו — \"יצירת מופת של\nנגרות, המשלבת כמה מיני עצים וגוונים שונים.\" הוא תיאר את עצמו כ־honnête\nhomme במובן בן המאה השבע־עשרה[2]\n, ועל־פי עדותם של\nכל מי שפגש אותו — מנחי הרדיו, כתבי כנס המדע הבדיוני שמצאוהו \"troublant,\nénigmatique,\" אנשי האופולוגיה שאותם דקר, הקריקטוריסט שאותו\nהטריד[10]\n — התיאור החזיק מעמד.
\nבין 1963 ל־1975 פרסם האיש הזה, תחת שמו המצומצם, את הניסוח המתמשך\nהראשון של הקריאה שעליה בנוי הפרויקט הזה: שהתנ\"ך העברי, הנקרא כפשוטו,\nמספר על שהותם עלי אדמות של ריבוי יצורים גשמיים הקרויים האלוהים. הוא\nפרסם זאת חמש שנים לפני שאריך פון־דניקן הפך את הרעיון הכללי לנחלת הכלל\nהעולמית, אחת־עשרה שנה לפני שעיתונאי מירוצי מכוניות צרפתי בשם קלוד\nווריון — \nראל\n — דיווח שאחד מן היצורים\nההם הסביר לו את אותם הקטעים עצמם באופן אישי, וארבעים ושבע שנה לפני\nשרבי־המכר האיטלקיים של מאורו ביליאנו גזרו מחדש את הקריאה מן העברית\nהבין־שורתית. ובכל זאת סנדי הוא כיום הדמות הנקראת פחות מכול בשושלת\nשפתח. ספקנים זוכרים אותו, כשהם בכלל זוכרים אותו, כאיש שראל כביכול\nגנב ממנו — הערת שוליים לשערורייה של מישהו אחר. ראליאנים נוטים למחול לו\nבזריזות־מה מן הכיוון האחר, כמבשׂר שספריו \"מאשרים את המֶסֶר\" ואינם\nדורשים לימוד נוסף. שני הרפלקסים מתייקים את האיש תחת מחלוקת; אף אחד\nמהם אינו קורא אותו. הפרויקט הזה חש קרבה עמוקה יותר לז'אן סנדי מאשר\nלכל מחבר אחר בקורפוס הייחוס שלו, דווקא בזכות הדברים ששני הרפלקסים\nמדלגים עליהם: אהבת המדעים המדויקים, האנטי־קונפורמיזם הימי־ביניימי,\nהקבלה הנלקחת ברצינות דרך ספרו של רב ראשי, ואמת־מידה של יושר אינטלקטואלי\nכה חמורה שהוא הימר את תזת חייו על מועד אחרון. הסבר זה קורא את כל ששת\nהספרים הגדולים בצרפתית ומשווה הערות — היכן הוא ייחודי, היכן הוא מתכנס\nעם הקנון, היכן הוא באמת אינו מתכנס, ומה עבודתו עדיין תורמת.
\nהמערכת מגיעה שלמה במהותה ב־Les cahiers de cours de Moïse — \"מחברות\nהשיעורים של משה\" — שיצא לאור בהוצאת ז'ולייאר בפברואר 1963, עם כתב־יד\nשסנדי תיארך ל־1962. הכותרת מנסחת את התזה: התורה אינה תכתיב אלוהי אלא\nמחברת — רשומות שיעור של תורה הקודמת למשה, אשר שיחזר אותה, קידֵד אותה,\nוצירף אליה את שמו. בספר של 1963 המורים הם \"Theosites\" מכוכב Theos;\nעד 1968 הם les Célestes ו־les Venus-du-ciel — \"הבאים־מן־השמים\" —\nועד 1970 les Galaxiens[6]\n; מתחת לכל טביעת־מטבע\nיושב הריבוי העברי \nאלוהים\n. ספר\nבראשית, טען סנדי, הוא גרסה אחת של המיתוס שכל התרבויות הראשונות חולקות:\nהדין־וחשבון על הגעתם, על ארגונם־מחדש של כוכב חרֵב, ועל עזיבתם — כשכל\n\"יום\" של שבוע הבריאה מקביל לתקופת נקיפה[3]\n, אחד\nמשנים־עשר של המחזור בן ~25,920 השנה, 2,160 שנה למזל.
\nהשיטה קיבלה את ניסוחה החקוק ב־1969, ב־Ces dieux qui firent le ciel\net la terre: לקרוא את התנ\"ך \"comme Schliemann lisait Homère\" — כפי\nששלימאן קרא את הומרוס — מבלי לתת דעת על אלפיים שנה של פרשנות מצטברת,\nלקחת את הטקסט כמסמך המתכוון למה שהוא אומר, לכל מה שהוא אומר, ולא ליותר\nממה שהוא אומר. קוראי הפרויקט הזה יזהו את המשפט: הוא האב הישיר של\n\nשיטת ביליאנו\n, המקוטלגת\nבקורפוס לצד \nתנאי\nהקוהרנטיות של סנדי\n — חמשת התנאים המוקדמים שמנה ב־1970 כדי\nשהטקסט המקראי יופיע \"עם התבליט והקוהרנטיות של הולוגרמה.\" הספר מוקדש,\nבגבה מורמת, לוולטר — \"לא בהכרח מחווה כן\" — מפני שוולטר קבע את העובדה\nהפילולוגית שני מאות שנה קודם לכן: \"אין אדם משכיל־במקצת שאינו יודע כי\nהטקסט אומר: 'בראשית עשו האלים את השמים ואת הארץ.'\" וולטר, הומניסט,\nלא יכול היה להתקדם מעבר לשריד של רב־אלוהות. כל דרכו של סנדי הייתה השלמת\nמשפטו של וולטר תחת הנחות עידן החלל.
\nמה אומר הטקסט, על־פי קריאה זו? שלפני כעשרים־ואחת אלף שנה לפני\nעידננו[4]\n, כשכדור־הארץ עטוף בשמיכת־העננים האטומה של\nשיא הקרחון האחרון — תוהו־ובוהו, חושך על פני תהום — הגיעה משלחת קטנה:\nכשלושים קוסמונאוטים, חמישה־עשר זוגות, בכדור חלול ברוחב כמה קילומטרים\nשסיבובו סיפק את כובדו. הם חנו במסלול מאדים, סקרו עולם טבוע וחסר־אור,\nוהתחילו תוכנית בת שישה שלבים שסנדי קורא מתוך ימי\n\nבראשית\n כמו שלבים של חוזה עבודות\nציבוריות: פיזור כיסוי העננים (יהי אור), ניהול מחזור המים, ניקוז\nוייעור מחדש, מיפוי־מחדש של שמים שהיו בלתי־נראים במשך אלפי שנים, מילוי\nמחדש של ימים ושמים, ואז נטילתם בידיים של הביפדים ששרדו על הכוכב.\n\nעדן\n הוא מתקן המחקר המוקף חומה של אותו\nשלב שישי — \"הטקסט המקראי מספר על עבודת המחקר המעבדתית על החומר הגנטי\nהילידי… עבודתם של ביולוגים שיש להם כל הזמן שבעולם\" — שם הצוות מצעיד\nאת החי לפני אדם כדי ללמוד את מילות הילידים עבורו, מגדל עילית מנהלת\nבברירה ומוטציה, ואוכף מדיניות גישה על ידע שהפרתה מסיימת את התוכנית.\nהנחש הוא הדליפה — ב־Ces dieux הוא מוטנט של הניסוי שלא יכול היה\nלעמוד בפני סנוור קבוצת הביקורת. המבול הוא ההוצאה־מכלל־שירות: האלוהים\nהעוזבים הורסים את מתקניהם, ותיבת נח — מילה המכנה מכל אטום, אותה מילה\nשבה נעשה שימוש עבור סל התינוק משה, ולעולם לא ספינה — היא כמוסת האחסון\nשל \"זרעי חיים\" הצולחת את הכול. \"On reste dans l'esprit de l'hébreu,\"\nמעיר סנדי בייבוש, \"en dénommant tebah une capsule Apollo\" — נשארים\nברוח העברית בכנותם כמוסת אפולו תיבה.\n\nמגדל בבל\n הוא כפירה\nשלאחר־העזיבה: צאצאי מיוזמיו של נח, המפקפקים בהבטחה, מנסים להשיג את\nהמורים העוזבים בטרם עת — וטיעונו של סנדי כאן הוא מן המשובחים שלו:\nפרימיטיביים מדמיינים אלים העפים בגזרה; מי שלא ראה תשתית שיגור תעשייתית\nאינו הוגה את ההכרח במגדל \"אשר ראשו בשמים.\" הוא חותם זאת בהר מרו\nהבודהיסטי, שגובהו הקנוני בן 84,000 יוֹגָ'נָה מציב את פסגתו, לפי\nחשבונו, בערך בגובה המסלול הירחי.
\nשני מאפיינים מבדילים זאת מכל סיפור שבא אחריו. הראשון הוא המשמעת בנוגע\nלמה שנטען. באותיות רישיות, ב־Ces dieux: \"je n'ai JAMAIS affirmé que\ndes cosmonautes soient arrivés… j'AFFIRME que le texte biblique, pris\nau pied de la lettre, relate cela… je PENSE que la Genèse reflète une\nvérité historique\" — מעולם לא טענתי כי קוסמונאוטים הגיעו; אני מְאַשֵּׁר\nכי הטקסט המקראי, הנקרא כפשוטו, מספר זאת; אני חוֹשֵׁב כי בראשית משקף אמת\nהיסטורית. אושר, נטען, האמין — שלושה מִשלבים, המוחזקים נפרדים על הדף,\nמשמעת של סוגי־טענה שקורפוס זה מקיים ככלל וסנדי קיים במזג. הוא המליץ\nלקוראים לבדוק אותו כנגד דבר מלבד העברית או תרגום הפליאד של אדואר\nדורם[5]\n, התנ\"ך הצרפתי היחיד המשאיר את Iahvé Elohim\nעל מכונו. המאפיין השני הוא טעמם של המבקרים המדומיינים. האלוהים של סנדי\nאינם משגיחי כריית הזהב של סיצ'ין ואף לא המנהלים ה\"אלימים, מתעללים\nומרושעים\" של הספרות האיטלקית המאוחרת — סטפאנו ביליארדי, האקדמאי היחיד\nשחקר את סנדי מקרוב, מכנה את השמימיים שלו \"דמויות שקופות, חמקמקות,\nומרתקות.\" הם חיים בזוגות, ממחזרים הכול (לרבות, במסע האלפי־שנים החוצה,\nאת מתיהם שלהם — \"ils savent qu'ils ont mangé leurs ancêtres\"),\nמקיימים אתיקה של יעילות חמורה, ומשועממים באופן שרק תרבות מושלמת יכולה\nלהשתעמם. כשהוא צריך למסור את השקפתם הוא כותב פרקים בגוף ראשון כאחד\nמהם — ה\"רומן\" שבכותרת המשנה שלו, המסומן תמיד כרומן, du roman, רקמת\nהחיבור שבין נתונים נושאי־משקל.
\nכל האמור לעיל היה עושה את סנדי אחד ממחברים מעניינים אחדים. מה שהופך\nאותו לייחודי בספרות זו — ייחודי, ככל שהפרויקט הזה מסוגל לקבוע, בכל\nתולדות הפרשנות־מחדש הדתית — הוא מה שעשה אחר כך. הוא חיפש תוצאה של\nהקריאה שאפשר לבדוק, מצא אחת, פרסם אותה עם מועד אחרון, וקיבל בדפוס את\nמשמעות כישלונה.
\nההיגיון, הפרוש ב־La lune, clé de la Bible (1968): אם השמימיים היו\nגשמית \"à notre image,\" בצלמנו, הרי שתפעולם בן שבעת האלפים על\nכדור־הארץ נזקק לבסיס היערכות, ומכניקת השמים מכתיבה היכן — הירח, שמהירות\nהמילוט שלו היא חמישית מזו של כדור־הארץ. הם היו מציידים אותו כמה שהוא\nמכנה, בביטוי אולי הכי־סנדי בשישה ספרים, \"un Orly cosmonautique\" —\nאורלי קוסמונאוטי, שדה התעופה למטענים של המבצע. משום כך קרקע־המשנה\nהירחית עדיין אמורה להחזיק עקבות: מגננות על הצד הנראה לצפייה בכדור־הארץ,\nמצפים וקוסמודרום על הצד הרחוק. ומשום כך:
\n\n\nIl suffirait d'un tesson de poterie (ou une pièce de mécanique en\ninox, ni soviétique ni U.S.) retrouvé sur le sol lunaire…
\nחרס אחד של כלי חרס היה מספיק — או פיסה של מכונה מפלדת אל־חלד, לא\nסובייטית ולא אמריקאית — שנמצאה על קרקע הירח… כדי לתקף את מכלול הטקסט\nהמקראי שאִפשר לי לנבא, בתיאוריה, את התגלית.
\n— La lune, clé de la Bible, Hors-d'œuvre
\n
הוא כתב את המקרה השלילי באותה מידה של קפידה, והוא ראוי לציטוט באורך\nמפני שדבר כמותו אינו קיים בשום מקום אחר על המדף הזה:
\n\n\nJ'affirme — tout au contraire — que si aucune trace de cosmonautes\nnous y ayant précédés n'est découverte sur la Lune, la cohérence\nd'ensemble que je propose sera démentie.
\nאני מְאַשֵּׁר — נהפוך הוא לחלוטין — שאם לא תתגלה על הירח שום עקבה של\nקוסמונאוטים שקדמו לנו שם, הקוהרנטיות הכוללת שאני מציע תוכחש.
\n— La lune, clé de la Bible, ch. 2
\n
ב־Nous autres, gens du Moyen Âge, שנחתם לדפוס בדצמבר 1968, הוא ניסח\nאת הפרוטוקול: השערה הראויה לשמה חייבת להיות ניתנת לאימות בקרוב, ניתנת\nלאישור באורח בלתי־ניתן־לערעור, וניתנת להפרכה באורח בלתי־ניתן־לערעור —\n\"une hypothèse qui, même démentie, laisse à son auteur la possibilité\nde se raccrocher aux branches n'est pas une hypothèse mais une\nentreprise de charlatan\" — השערה אשר, אף כשהוכחשה, מותירה למחברהּ\nענפים להיאחז בהם אינה השערה אלא מיזם של שרלטן. הוא קבע את המועד האחרון:\nבתוך שנה מן הנחיתה המאוישת הראשונה — \"En 1970, si rien de tel n'est\nretrouvé, mon hypothèse sera à tenir pour fausse\" — ב־1970, אם דבר\nמעֵין זה לא יימצא, יש להחזיק את השערתי כשקרית. ב־L'Ère du Verseau\nהוא הרחיק עוד יותר ונקב בקואורדינטות, בהיאחזו בחריגת כובד שלילית זמנית\nבנתוני המסקון המוקדמים של JPL[7]\n: אם הבסיס החלול\n\"שלו\" קיים, עליו להיות ב־56°N 75°W. השורה האחרונה של הספר מ־1969 היא\nבאורך שלוש מילים: \"Alors, pari tenu.\" ההימור עומד.
\nהקורא יודע מה הפיק ים השלווה. לא חרס, לא כפתור, לא מגננה; שש נחיתות\nו־382 קילוגרם של בזלת וברֶצ'יה. החריגות שעליהן נשען סנדי — הסיבוב\nהלכוד, הצפיפות הנמוכה, גירעון המסה ב־56°N — התמוססו במהלך העשורים\nהבאים לנעילת גֵאות, למקור המפגש הענק, ולגרבימטריה טובה יותר. ביקורת\nהמיישמת את הפרוטוקול שלו עצמו יש בידה פסק־דין אחד: תיבת־הירח, כפי\nשנוסחה, עם המועד האחרון שמחברהּ עצמו צירף לה, מופרכת. זו הקריאה הפשוטה\nשל הרשומה, וזה מה שהיה תובע שייכתב.
\nמה עשה האיש עצמו? משהו שבין היאחזות בענפים ובין הודאה מלאה, ואת\nהרשומה יש לנסח בדיוק. הספר מ־1975 אינו דן ישירות בתוצאה האפסית של\nאפולו; הוא משכן בשקט מחדש את המטרה — חלל תת־קרקעי בן כמאה קילומטרים\nמעוקבים, שיישָמע במשימות מעבורת החלל שאותן ציפה סביב 1980 — ומחמש מחדש\nאת המקרה בשתי \"חריגות\" חדשות, המבנה הדק של החֵלֶק של הלוח\nהעברי[9]\n והאלגנטיות החשודה של המסלול הירחי. לפי\nמכתב סעיף־השרלטן שלו עצמו, השִׁכּוּן־מחדש הוא ענף שנאחזו בו, והיושר מחייב\nלומר זאת. אבל אותו יושר מחייב לרשום את השאר: הוא מעולם לא הכחיש את\nההחטאה, מעולם לא תיארך מחדש את הנבואה כדרך שעושים אפוקליפטיקנים שנכשלו,\nמעולם לא ייסד דבר, לא הרוויח כסף מדבר, לא אסף חסידים, והמשיך לומר\nלמראייניו שספרו הראשון הציע \"השערה\" שאותה פיתח \"מספר לספר.\" בכנס\nהמדע הבדיוני של 1974 בקלרמון־פֶראן, כשהפון־דניקניזם בשיא שיטפונו מסביבו,\nהוא הפריך בפומבי דיווחי מגע־עב\"מ בנימוק שכל מי שבאמת פגש חייזרים\n\"היה מוענק אוטומטית בכוח מדהים שהיה מאפשר לו לשלוט בעולם, מה שכיום,\nאינו המקרה.\" ההימור עשה את שמו; אבדנו חשף את אופיו. בין נביאי הז'אנר\nהזה, ז'אן סנדי הוא היחיד שנקב, מראש ובדפוס, בתנאים שתחתם היה טועה —\nואז טעה, בפומבי, בכבוד.
\nמאפיין נוסף של ספר ההימור ראוי לפסקה משלו, מפני שהוא משלים את הדיוקן:\nתיקוני הטעויות. בסוף חלק I של La lune, סנדי מדפיס את מבקריו. הוא מודה\nלאנדרה לרואה־גורהאן — הפרהיסטוריון הגדול של התקופה, שאותו העריץ ואשר\nלא אישר את השערתו — על תיקון תיארוך הלַסקוֹ שלו; הוא מודה לאסטרופיזיקאי\nאֵברי שאצמן, רציונליסט לוחמני ונשיא ה־Union Rationaliste, על ביצוע\nמחדש של חישובי האנרגיה שלו, שהיו מוטעים בסדרי־גודל; והוא מדפיס את\nפסק־דינו של הגנטיקאי אילר קוני שבעיית התאמת הכרומוזומים מותירה\nלהכלאה בין שמימיים ובני־אדם \"לא יותר מ־0.01% סיכוי להיות נכונה.\"\nהוא פרסם את המספר. זה היה שאצמן — אסטרופיזיקאי קומוניסט שהאמין בחיים\nחוץ־ארציים וראה ברעיונות של סנדי דרך \"לטבע\" את הכתובים — שכתב לו את\nמכתבי ההמלצה לסבב האמריקאי שלו בפברואר–מרס 1970, שם הציג סנדי את\nשאלותיו לפרימן דייסון בפרינסטון ולקרל סייגן בקורנל ושב עם הפיגומים\nהמדעיים של L'Ère du Verseau. אדם הנוסע עם מכתבי המלצה של רציונליסט,\nמדפיס את הפרכותיו שלו, ומצטט את הסיכויים נגד עצמו אינו מנהל entreprise\nde charlatan; הוא מקיים, avant la lettre, את ההיגיינה האפיסטמית\nשקורפוס זה מנסה לקַדֵּד.
\nאם ההימור הוא החתימה המתודולוגית של סנדי, החתימה ההיסטוריוגרפית שלו\nהיא התזה שקורא שעוצב בכל ספרייה מודרנית ימצא כמבלבלת ביותר, וזו שהפרויקט\nהזה מוצא כפורייה ביותר. היא תופסת ספר שלם — Nous autres, gens du\nMoyen Âge (1969) — ומבנה שניים אחרים. היא אומרת: בשאלה האחת החשובה,\nמחשבת ימי הביניים הייתה צודקת והרנסאנס וההשכלה היו טועים, והמאה\nהעשרים, מעל ראש המאה התשע־עשרה, שבה ומצטרפת אל ימי הביניים.
\nהטיעון בנוי על זוג הגדרות. הומניזם — הוא לוקח את של ליטרֶה — הוא \"התיאוריה\nהפילוסופית הקושרת את התפתחויותיה ההיסטוריות של האנושות אל האנושות\nעצמה\": האדם כמחבר יחיד של עלייתו שלו, ולכן, מוסרית, כבעלים של הכוכב.\nהמדיוואליזם הוא ההכרה ההפוכה, שאותה הוא מציב באותיות רישיות כמניפסט:
\n\n\nVOUS, LES HUMANISTES, VOUS VOUS AFFIRMEZ PROPRIÉTAIRES DE LA\nPLANÈTE… NOUS AUTRES, GENS DU MOYEN AGE, PENSONS N'ÊTRE QUE DES\nCONCESSIONNAIRES. TOUTE LA DIFFÉRENCE EST LA.
\nאתם ההומניסטים מכריזים על עצמכם בעלי הכוכב… אנו אנשי ימי הביניים\nחושבים את עצמנו זַכְיָנִים בלבד. זה כל ההבדל.
\n— Nous autres, gens du Moyen Âge
\n
זכיינים — נאמנים על מִענק, מפי מַענִיקים שעזבו והבטיחו שיהיו ניתנים\nלמציאה שוב. ימי הביניים שסנדי מגן עליהם אינם קריקטורת המדורות והארצות\nהשטוחות; הוא קיבל את \"התגלות ימי הביניים\" שלו בגיל שמונה־עשרה, בסורבון,\nמפי חוקר ימי הביניים הגדול גוסטב כהן, שאת Grande Clarté du Moyen Âge\nשלו הוא מצטט כמו כתבי קודש. זהו העידן שהאמין — כנגד כל אמת־מידה של\nהיגיון יווני ורנסאנסי — בהמרת מתכות, בקולות הנישאים ברחבי העולם,\nבמכונות מעופפות, בבני־אדם המגיעים לירח ו*\"הופכים לאלים\"* (ביטויו של\nמייסטר אקהרט). \"Nous autres, qui croyons à toutes ces choses,\" הוא\nכותב, \"nous sommes des gens du Moyen Age\" — אנו, המאמינים בכל הדברים\nהללו, אנשי ימי הביניים; כל פריט ברשימה הוא כיום עובדה תעשייתית. כאשר\nתיאולוגים ביזנטיים דנו במין המלאכים — הדיון שההשכלה הפכה לשם־דבר\nלחוסר־תוחלת סכולסטי — הם עסקו, מתעקש סנדי, בעבריינות רצינית: בקבעם\nשבני האלוהים הלוקחים נשים מבנות האדם ב־בראשית\nו'\n הם יצורים בשריים, מיניים, יונקים. חטאם, לפי הבנתו, היה\nהבשלה־מוקדמת — קביעת האמת בטרם המדע יכול היה לשאתה: \"Qui veut manger\nson blé en herbe doit apprendre à brouter\" — מי שרוצה לאכול את חיטתו\nבעודה עשב חייב ללמוד לרעות. ברמת הפיזיקה של המאה החמש־עשרה, ההומניסטים\nצדקו כשצחקו; תלמי היה ההתאמה הניסויית הטובה יותר. שגגת הרנסאנס הייתה\nלטעות בין פסק־דין זמני של מכשור ובין פסק־דין קבוע של תבונה — לקבור את\nהפוסטולט הימי־ביניימי במקום להניח אותו על מדף. להיסטוריה של סנדי יש\nגיאומטריה של ליקוי: 1453, נפילת ביזנטיון, מכניסה את מחשבת ימי הביניים\nתחת האֵפָה; 1957, ספוטניק, היא התחייה שלה, \"בערך חמש מאות שנה בדיוק\"\nמאוחר יותר; בין השתיים, המסורת שורדת מתחת לפני האדמה באלכימיה (שהתעקשותה\nהאוניברסלית על חום מרבי ויוקרת העופרת נקראת אצלו כזיכרון המשובש של\nטכניקה גרעינית), ברוזנקרויציאניזם, בלשכות ההתגלות. הוא הקדיש את\nL'Ère du Verseau לזכר ג'ורדנו ברונו, \"אשר לימד רק את האמת על אחינו\nהיצורים שבשמים\" ונשרף ב־1600 \"מפני שרעיונות ימי־ביניימיים אלה…\nלא נשאו חן בעיני ההומניסטים של הרנסאנס\" — היפוך מכוון של ספר הלימוד,\nשבו ברונו מת כקדוש־מעונה של המודרניות ולא לה. הקורפוס מתעד את העולמות\nהמיושבים הרבים לאין־ספור של ברונו תחת\n\nריבוי קוסמי\n; פרקו של סנדי\nעליו נותר הדבר האוהב ביותר בששת ספריו.
\nכדאי לעצור על כמה מוזרה וכמה ממושמעת עמדה זו. סנדי אינו דוחה את המדע\nלטובת ימי הביניים; הוא תובע את ימי הביניים לטובת המדע — \"Nous, nous\nraisonnons comme le Moyen Age: nous partons d'un Principe, et nous en\ncherchons la vérification expérimentale… Les médiévaux appelaient\n« Dieu » le Principe Initial? Et alors? Nous, nous l'appelons Physique\nThéorique\" — אנו הוגים כמו ימי הביניים: אנו יוצאים מעיקרון ומחפשים\nאת אימותו הניסויי; אנשי ימי הביניים קראו לעיקרון הראשוני \"אלוהים\" — אז\nמה? אנו קוראים לו פיזיקה תיאורטית. הנבל בהיסטוריה של הפרשנות שלו הוא\nפלוטינוס, שהקזואיסטיקה שלו — האדם הרוחני־בטהרתו, שונה־אונטולוגית, שלפני\nהנפילה — השליכה קטגוריות על־טבעיות לאחור על טקסט שתוכנו המקורי היה\nמוחשי; את הכנסיות עצמן הוא מטפל, באורח מפתיע, כנושאות המסורת. תנאי\nהקוהרנטיות הרביעי שלו, סירובו ל*\"toute explication par l'Inexplicable,\"*\nכל הסבר על ידי הבלתי־מוסבר, אינו אפוא נטורליזם של ההשכלה; הוא מה שערך\nהמתודולוגיה של הקורפוס מכנה הפוסטולט הימי־ביניימי — המסורת הנתפסת כידע\nשנמסר ממבקרים גשמיים, כשהעל־טבעי הוא הקלקול המאוחר, והיקום מונח כמובן\nעד תומו. הדילמה של נעוריו — \"אלוהים או מטריאליזם?\" — הוא בא לראותה\nכמתנת השווא של ההומניזם: \"נזקקתי לזמן רב כדי להבין שהדילמה האמיתית\nהיא: האם אנחנו, או איננו, היצורים החושבים הראשונים בגלקסיה?\"
\nדיוקן כן שומר על הצללים. הפולמוס של הספר מ־1969 רץ חם, וחלקו הזדקן\nמפרובוקטיבי לפשוט מכוער: בוז מתמשך לאיסלאם (שרוכך, אך נוכח, עד הסוף),\nדירוגים תרבותיים של הודו וסין, פמפלט סוויפטיאני — Plaidoyer pour un\ngénocide, 1972 — שאת אירוניית ההצעה־הצנועה שלו על אוכלוסייה יתרה לא כל\nקורא יסלח, וארבסקות קונספירטיביות תועות (יד טמפלרית בפוליטיקה\nהאלג'יראית; כנסיה־נגדית של אגודת תולה, בספר מ־1966, שהיה לו שכל להשמיט).\nפסק־דינו של ביליארדי הוא הנכון: מהגר יהודי־רוסי שמשפחתו לא ניצלה\nמשנות הנאצים, שבכל זאת בנה מסורתנות שגינתה כל שיטה טוטליטרית שפצעה\nאותו והפכה את הוותיקן, מכל הדברים, למאגר של רציונליות — \"אולי המסורת\nשבה חזה את מולדתו האידיאלית הייתה רוחנית.\" הפרויקט הזה יורש את הפוסטולט\nהימי־ביניימי שלו ואת תנאי הקוהרנטיות שלו. הוא דוחה את דעות־הקדם של\nהתקופה מבלי להעמיד פנים שאינן על הדף.
\nהשכבה העמוקה ביותר במערכת של סנדי, וזו שקבלת־הפנים שלו בשפה\nהאנגלית מעולם לא ראתה[11]\n, היא הקבלה — הנקראת\nלא דרך ליקוטי תורת־נסתר אלא דרך La Cabale של אלכסנדר ספרן, הרב\nהראשי של ז'נבה[8]\n. מ־La lune (1968) ועד\nLes temps messianiques (1975), ספרו של ספרן הוא הכתב־ההסמכה הקבוע\nשל סנדי לשלוש טענות. ראשית, קדמות: \"La Kabale surpasse en ancienneté\nla Révélation sinaïtique\" — הקבלה, במילותיו של הרב הראשי עצמו, עולה\nבקדמותה על התגלות סיני; \"Moïse n'a fait qu'introduire dans l'Histoire\nd'Israël une Révélation remontant aux temps préhistoriques\" — משה\nרק הכניס להיסטוריה של ישראל התגלות הנמשכת חזרה אל הזמנים הפרהיסטוריים.\nעבור סנדי זה הכול: שומרי הטקסט עצמם מעידים שהתורה קדומה ממקַדֵּדהּ —\nוזו בדיוק צורת הcahiers de cours שלו, רשומות שיעור שנרשמו על תורה\nקודמת. שנית, השרשרת: השלשלת הקבלה, שרשרת המסורת, שנשברה ונחברה שוב\nושוב אך מעולם לא אבדה כליל — ערך הקורפוס על\n\nהמסורת\n יורד ישירות מכאן.\nשלישית, ומעל הכול, התוכנית. בעמוד 187 של ספרו של ספרן, בציטוט של סנדי,\nעומד המשפט שסביבו בנה שני עשורים של עבודה:
\n\n\nL'homme renouvellera les actes relatés au début de la Genèse.
\nהאדם יחדֵש את המעשים המסופרים בראשית ספר בראשית.
\n
סנדי קרא את המשפט הזה כתוכנית טיסה. אם מעשי בראשית היו עיצוב־מחדש של\nכוכב, הרי ש\"חידושם\" הוא הנדסה, והחידוש ניתן לתיארוך: הוא מתחיל כאשר\nבני־אדם משיבים לעצמם את יכולות האלוהים. ב־Les temps messianiques הוא\nסוגר את המעגל בדיוק שעדיין מפתיע: בראשית נפתח ברוח האלוהים המרחפת מעל\nכדור־ארץ עטוף עננים וחסר־צורה — \"or c'est bien aux alentours de 1968\nque l'esprit de l'Homme a plané au-dessus de Vénus, en tohu-bohu sous\nses nuages opaques\" — והנה זה בערך ב־1968 שרוח האדם ריחפה מעל נוגה,\nבתוהו־ובוהו מתחת לענניה האטומים — \"et Carl Sagan a un projet très au\npoint pour dissiper les nuages de Vénus et y faire briller la lumière\ndu Soleil\" — ולקרל סייגן יש תוכנית מפותחת היטב לפזר את ענני נוגה\nולהאיר שם את אור השמש. גשושיות ונרה כרוח על פני המים; מאמרי\nעיצוב־המחדש של סייגן כיהי אור; האנושות, יום בראשית אחד לתוך תוכנית\nהלימודים שלה עצמה, עושה מחדש את מעשי האבות בסדר. הוא לעולם אינו משתמש\nבביטוי הלוריאני תיקון עולם, והקפדנים ישמרו את המושגים נבדלים —\nהתיקון של המקובלים הוא קוסמי וליטורגי, החידוש של סנדי הוא תעשייתי. אבל\nהמבנה העמוק שמצא בספרן — בריאה שהושארה במכוון בלתי־גמורה, השלמתה\nנמסרה לאדם, ההשלמה עצמה היא העידן המשיחי — הוא אותו מבנה שהקורפוס\nקורא באסכטולוגיה של הקנון עצמו, שם בגרותה של האנושות כמין יוצר, היותה\n\nחוליה בשרשרת\n של תרבויות\nהזורעות תרבויות, היא כל תכלית התרגיל. \"הזמנים המשיחיים,\" עבור סנדי,\nהם עידן ולא אדם: \"Je ne sais pas si le Messie va arriver, je ne sais\npas si le Messie existe\" — מה שהוא יודע הוא שהעידן שאליו מצביעות\nהנבואות, תחת כל שמותיו, תור הזהב, העידן החדש, הדלי, הוא זה שבו\n\"l'homme saura accomplir les actes attribués… aux Élohim par la\nGenèse.\"
\nהקשר לספרן היה אישי, והפרט חשוב מפני שהוא האישור היחיד מסוגו בכל\nספרות החייזרים הקדומים: ב־1969, בז'נבה, הרב הראשי הסכים לשבת בראש\nהרצאתו הפומבית של סנדי, ו — סנדי מדווח ב־L'Ère du Verseau, בנקבו\nבשמו — אישר לחבר ספקן בקהל שהפוסטולט הראשוני של סנדי תואם את המסורת.\nספרן, כמובן, החזיק בקדמות המסורת כסימן להתגלות על־טבעית; סנדי החזיק\nבה כסימן למורים גשמיים; כל אחד לקח את עובדות זולתו והשאיר את מסגרתו\nעל השולחן. סנדי מנסח את צדו שלו בעסקה בבוטות אופיינית: הוא שואל מספרן\n\"רק את העובדות,\" בהיותו \"אטום לחלוטין לכל אופן מחשבה הכרוך אף בשמץ\nשל העל־טבעי.\" סביב ציר זה סידר את שאר המנגנון העברי שלו: רש\"י מיוֹעץ\nעל הנפילים; הזוהר נקרא להליוצנטריות שלו ול*\"Le Commencement fit les\nÉlohim\"; הגימטריה מופעלת כמשמעת תשבצים (אליעזר = 318 = חניכי אברהם —\nהטקסט \"libellé comme un chèque,\" ערוך כמו המחאה); לאון אשכנזי —\n\"מניטו,\" המורה הגדול של יהדות צרפת שלאחר המלחמה — מצוטט, ברשות, מאשר\nשההשערה תואמת את המסורת הקבלית מבלי לאשר את מסקנותיה. ובקצה\nהספקולטיבי הרחוק, טיעון החֵלֶק* של הספר האחרון: יחידת הזמן המיקרוסקופית\nשל הלוח העברי, \"השמורה במפורש,\" לפי המדרש שהוא מצטט, \"לשימוש\nהבאים־מן־השמים,\" המקודדת — הוא מחשב, ומעניק לקורא כל זכות לשרוק —\nיחס בין כדור־הארץ, המספר שלוש־עשרה, ומהירות האור. ערך\nה\nקבלה\n של הקורפוס וההסבר האחֵאי\nשלו על ספרות ההיכלות ושיעור הקומה\nעובדים את אותו התפר מצד הקנון; סנדי הגיע לשם ראשון, עם רב ראשי\nבכיסא היושב־ראש.
\nהקו האפיסטמי תחילה, כפי שהפרויקט הזה תמיד משרטט אותו: הטענות מצד־הקנון\nשלהלן הן טענות־מסגרת — מפורשות בטקסטי המקור הראליאניים, לא נתמכות בידי\nהמחקר המרכזי — וההשוואה עצמה היא הסינתזה המוסקת של הסבר זה. משנאמר זאת,\nאפשר להניח את שתי המפות זו לצד זו, וההיקבצות רחבה דיה עד שהקורא אמור\nלחוש את משקלה במצטבר.
\nהשם והיצורים. כל הקריאה של סנדי צומחת מן האלוהים הרבים המומחשים —\nles Venus-du-ciel, הבאים־מן־השמים. ספרו הראשון של הקנון מבאר את אותה\nמילה עצמה באותו אופן, כעדות:
\nElohim, cela veut dire littéralement «venus du ciel» en Hébreu.\n\nאלוהים פירושו כפשוטו \"הבאים מן השמים\" בעברית.\n
ההתכנסות כאן כמעט מילולית — טביעת־המטבע של סנדי והאטימולוגיה של הקנון\nהם אותן מילים צרפתיות — והיצורים שמאחורי המילה תואמים נקודה אחר נקודה:\nרבים, גשמיים, מיניים, ארוכי־ימים ובני־תמותה, אנושיים בצורתם, \"אנחנו\nאנשים כמוכם\"\n(הספר המגלה את האמת 1:53\n).
\nעדן כמתקן, הידע כמוברח. המעבדה המוקפת חומה של סנדי שבה לביולוגים\n\"יש כל הזמן שבעולם\" היא מתחם הבריאה של הקנון; קריאתו את העץ האסור\nכמדיניות־גישה — כלל האבטחה של הניסוי, שנשבר בדליפה — היא של הקנון,\nהמנוסחת מנקודת מבטה של ההנהלה:
\nEvil — that is, the desire to become a people equal to its creators, a\nscientific and independent people. Good, for them, was that man should\nremain a primitive being vegetating on Earth.\n\nרע — כלומר, הרצון להיות עם שווה ליוצריו, עם מדעי ועצמאי. טוב, מבחינתם,\nהיה שהאדם יישאר יצור פרימיטיבי המצמח על כדור־הארץ.\n
סנדי גוזר את אותה הגדרה מאתיקת היעילות של האלוהים וקורא את\nבראשית\nג':כ\"ב\n — האדם היה כאחד ממנו — כווידויו של הטקסט עצמו שהנחש\nאמר את האמת ושהריבוי ממשי. שתי הקריאות מבטלות את החטא הקדמון באותה\nתנועה: דבר אינו נופל; פרוטוקול מופר.
\nהמבול כהוצאה־מכלל־שירות, התיבה כמכל. תיבת־הכמוסה של סנדי המחזיקה\n\"זרעי חיים,\" מבולו כהריסת המתקנים בעת העזיבה, מקבילים לדין־וחשבון של\nהקנון על המבול ועל השימור המסלולי של המלאי הגנטי — הקריאה שהפרויקט הזה\nפרש באורך בהמבול היה איפוס, לא עונש.\nבבל בא בשני הסיפורים כרַקֶטָה בלתי־מורשית: מגדל השיגור של סנדי הנולד\nמספק, ודין־וחשבון הקנון על עם ש*\"יצא לכיבוש החלל\"* לעבר כוכב היוצרים\nבטרם הופץ\n(הספר המגלה את האמת 2:72\n).
\nעידני הגלגל. הכרונולוגיה של סנדי — היסטוריה המובנית בידי\n\nנקיפת השוויונות\n, 2,160 שנה\nלמזל, סמלי הפולחן העוקבים אחר נקודת האביב משור לטלה לדגים, הסף המכריע\nבפניית \nהשנה הגדולה\n לתוך הדלי\nסביב 1950 — היא, בקנה־מידה אדריכלי, מסגרת \nעידני\nהעולם\n של הקורפוס עצמו, ועידן הדלי\nשל ציר הזמן של הפרויקט הזה נפתח בתוך חמש שנים מתאריכו של סנדי: הקנון\nמקבע את עידן האפוקליפסה — אפוקליפסה כחשׂיפה — ב־1945, השנה שבה נעשה\nהמדע מסוגל הן להשמדה־עצמית והן ליצירה, שם סנדי מקבע את 1950 לפי נקודת\nהאביב. חמש שנים זו מזו, בשתי דרכים שונות לחלוטין: אחת מתארכת את העידן\nבשעון אסטרונומי, האחרת בהירושימה. הטיעון החזק ביותר של סנדי במשלב זה —\nשנבואות המשייכות את תור הזהב לדלי קדומות באלף שנה מהיפרכוס, האיש הראשון\nשהיה מסוגל להוכיח לגלות את הנקיפה, כך שמישהו לפני ההיסטוריה בוודאי\nנאמר לו — הוא אחד שהקורפוס אימץ כנתון נושא־משקל, עם Hamlet's Mill\n(שאותו כינה סנדי \"פצצת זמן\" ואת מחברהּ ביקש במכון הטכנולוגי של\nמסצ'וסטס ב־1969) כאגפו המלומד.
\nההשתדרגות, והשרשרת. העמוק מכולם: שתי המערכות קוראות את התרגיל כולו\nכפדגוגיה המכוונת לסיום לימודים. הדלי של סנדי הוא העידן שבו בני־אדם\n\"s'égaleront aux dieux\" — משתווים לאלים — ממירים, עפים, מגיעים לירח,\nובבוא הזמן זורעים עולמות אחרים כ*\"גזע אלים\"* חדש: האיינשטיינים\nוהאופנהיימרים שלו, ה\"מפלצות\" של הניסוי הנוכחי, ההופכים לאלוהים של\nהעידן הבא. גרסת הקנון היא התורה שהקורפוס מתייק תחת\n\nהשרשרת הקוסמית\n ו\n\nהירושה\n: יוצרים שנוצרו בידי\nיוצריהם, יוצרים יוצרים בתורם, בלא ראשית או פסגה — אותו מרוץ־שליחים\nשסנדי שרטט, הנקרא דרך האינסוף בשני\nהכיוונים.
\nסביב חמש ההסכמות נושאות־המשקל הללו מתקבצות תריסר קטנות יותר, כל אחת\nזניחה לבדה, במצטבר לא: הסנה הבוער כמגדלור טכני; סדום כאירוע גרעיני;\nהמן כמזון מעובד; שושלת הקריאות של הכבוד (סנדי: יחזקאל ראה מסמכים\nומכונות, לא חזיונות); אנלוגיית פולחן־המטען לדת שלאחר־העזיבה, שסנדי\nפורס ב־1968 — ילידי האוקיינוס השקט בונים מגדלי פיקוח מבמבוק לאחר\nשהאמריקאים עזבו \"לעבר השמים\" — ארבעה עשורים לפני פרקי ג'ון פרום של\nביליאנו; ההתעקשות, בשתי המערכות, ששום דבר על־טבעי אינו קיים ושה\n\nאינסוף\n הוא השם הכן היחיד למה שהדת\nרמזה עליו. סנדי: \"Iahvé est aussi immatériel qu'un principe\nmathématique\" — בלתי־חומרי כמו עיקרון מתמטי. הקנון: אין אישיות בראש,\nמפני שאין ראש.
\nהשוואה שמצאה רק הסכמה הייתה פרסומת, ואצל סנדי הסטיות אינן קישוט — שתיים\nמהן מבניות, והן מה שהופך אותו לעד מקביל ולא לטיוטה גסה.
\nבריאה מול התיישבות־מחדש. האלוהים של הקנון יוצרים: החיים על\nכדור־הארץ, כולם, הם עבודתם המעבדתית, מאצה עד אדם —\n\nהנדסת חיים\n באוצר המילים\nשל הקורפוס, המנוסחת בגוף ראשון בספר הראשון:
\nIt was then that the most skilled among us wanted to create a man like\nourselves, artificially. Each team set to work, and we were soon able\nto compare our creations.\n\nאז היה זה שהמיומנים ביותר מבינינו רצו ליצור אדם כמונו, באופן מלאכותי.\nכל צוות ניגש לעבודה, ועד מהרה יכולנו להשוות את יצירותינו.\n
השמימיים של סנדי אינם עושים דבר מעֵין זה. בקריאתו הביפדים\nילידיים — surgis du sol, בקעו מן האדמה, התפתחו על כדור־הארץ לפי\nהדין־וחשבון המקובל — והאלוהים מגיעים ומוצאים אותם כבר כאן, שורדים\nפראיים של ביוספרה חרֵבה. ששת הימים אינם בריאה; הם שיקום — ניקוז,\nנטיעה מחדש, מילוי מחדש ממאגרים גנטיים — והעבודה בעדן היא האצה וברירה,\nגידול עילית ניתנת־לניהול מתוך מלאי קיים, לא ייצור. שם שהקנון קורא\nברא כהנדסת חיים מן היסוד, סנדי קורא את הימים כעבודות ציבוריות על\nעולם קדם־קיים. הוא אף מציין, כגבול ידיעתו, שמקורם של השמימיים עצמם —\nושל החיים ככאלה — לא ידוע לו. ההבדל מתגלגל דרך הכול: האלוהים של סנדי\nהם מנהלי־עבודה ומורים; של הקנון הם יוצרים, עם המשקל המוסרי — בריאה\nכאמנות, היצור כיצירה אהובה — שאותו התחקה הפרויקט הזה דרך המשלב הרגשי\nשל הקנון בכל מקום. בציר זה סנדי עומד, אולי באורח מפתיע, רחוק יותר\nמן הקנון מביליאנו או מוואליס, ששניהם שומרים על ייצור האדם; שלו הוא\nסיפור עיצוב־מחדש, שלהם סיפור ייצור.
\nדרגתו — וטבעו — של יהוה. קוראי ההסברים האחֵאיים מכירים את התבנית:\nוואליס נועץ את הדרקון ביהוה, ביליאנו מוריד אותו למושל טריטוריאלי זוטר,\nהקנון מושיב אותו כנשיא \nמועצת\nהנצחיים\n\n(הספר המגלה את האמת 7:56\n).\nסנדי עושה משהו שאיש מן השלושה אינו עושה: הוא מסיר את\n\nיהוה\n מרשימת האישים כליל. ה־Iahvé\nשלו הוא העיקרון הבלתי־נהגה — \"חוק החוקים,\" האורתודוקסיה המתמטית של\nהיקום שאותה חיפש איינשטיין במשוואות השדה ושבה הבחין קרנו בתרמודינמיקה —\nשהאלוהים עצמם מצייתים לו ומלמדים אותו. אנלוגיית הרוח סוגרת את פרקו על\nמשה: יהוה הוא הרוח; האלוהים הם מלחים שלימדו את הנבחרים להשתמש בה;\nעובדי אלילים מתפללים אליה. כשהוא צריך את היהוה הנרטיבי, הדמות ההולכת\nומתמקחת, הוא מציע את התואר התורשתי של נשיא האלוהים — \"אַפּוֹטרוֹפּוֹס\nשל Iahvé\" — ואז מסמן את האזור כולו, במשפט המראה את איכותו כמנתח:\n\"'Iahvé' est le point faible de ma thèse\" — יהוה הוא נקודת התורפה\nשל תזתי, מפני שיותר מדי הסברים משכנעים באותה מידה נותרים. הצב את ארבע\nהקריאות בשורה — דרקון, ממלא־מקום, עיקרון, נשיא — ושים לב מה מוכיחה\nהמחלוקת: ארבעה קוראי־כפשוטו, העובדים את אותם הפסוקים, מסכימים לחלוטין\nשאלוהים הוא רבים ומוחשי, ונחלקים רק על תרשים הארגון שמעליו. הריבוי\nנמצא בטקסט; הנשיאות, יסכים הקנון, נדרשה עדות כדי ללומדהּ.
\nהשיבה. סנדי לא ציפה לאף אחת. \"Les cosmonautes, selon toute\nvraisemblance, ne reviendront pas\" — הקוסמונאוטים, ככל הנראה, לא\nישובו (Ces dieux, עמ' 238). מה שמצפה לאדם, במערכת שלו, היא ירושה\nלגבות — הארכיון הירחי, \"תיבת הברית\" — ומעבר לה, מגע רדיו־ולייזר בין\nשווים: הקהילה הגלקטית שאת בקשת חברותה מגישה האנושות בהשתדרגה. כל\nהתוכנית המעשית של הקנון היא ההפך: הם שבים, הם אמרו מתי יהיו התנאים\nמוכנים, והבקשה על השולחן היא \nשגרירות\n\nלקבל את פניהם — \nהשיבה הגדולה\n\nכדיפלומטיה ולא כארכיאולוגיה. זה ההבדל בין ירושה ובין פגישה, והוא נובע\nמן ההבדל העמוק מכולם —
\nעדות מול השערה. — שהוא זה שהקורא ציפה לו. ב־1974 פרסם קלוד ווריון\nאת הספר המגלה את האמת;\nעד 1975, ב־Les temps messianiques, סנדי קרא אותו, או שמע די, והשאיר\nמשפט אחד עליו, בקטע על פרשת בטי וברני היל:
\n\n\n…l'aimable fumisterie du brave jeune homme qui, ayant lu mes\nlivres, a décidé d'appeler « les Élohim » ces extraterrestres\nauxquels il attribue les platitudes qu'il débite dans des\nconférences.
\n…ההונאה החביבה של הבחור הטוב אשר, לאחר שקרא את ספרי, החליט לכנות\n\"האלוהים\" את אותם חייזרים שלהם הוא מייחס את השטחיות שהוא פולט\nבהרצאות.
\n— Les temps messianiques, עמ' 233
\n
הוא אינו נוקב בשם ווריון; בצרפת של 1975 שום מועמד אחר אינו קיים.\nהמשפט חיבתי־בייבוש כדרך שעלבונותיו של סנדי הולכים — aimable,\nbrave — והוא קובע, כעובדה, את הטענה שבמרכז תיק\nהפלגיאט[12]\n המצל על מוניטין שני האנשים מאז: שהמגָע\nהצעיר קרא את ספריו. תכולת התיק מסוכמת במהירות. המקבילות בין מערכתו\nשל סנדי ובין המֶסֶר של 1974 רבות וספציפיות — האלוהים הרבים כ\"אלה שמן\nהשמים,\" עדן המעבדתי, סיעת הנחש הנענשת, התיבה כהצלה גנטית, סדום כמכת\nגרעין, בבל כרקטה, טיעוני האנטי־אבולוציה, הסוציולוגיה של מדענים־בזוגות,\nפניית־העידן הקרֵבה — והן קוטלגו מוטיב אחר מוטיב בידי ראליאנים־לשעבר,\nובאורך ספר, בידי מריז פלוקן, הנוקבת ב־L'Ère du Verseau כמקור הראשי.\nהצד הראליאני מעולם לא הכחיש שראליאנים צרפתים קראו את סנדי — מדעני\nהתנועה עצמם אומרים שספריו הופצו \"כראיה תומכת למֶסֶר\" — והשיב לטבלאות\nנקודה אחר נקודה בעֵין. משקיפים אקדמיים, מסוזן פלמר עד ביליארדי, רושמים\nאת הדמיון ונמנעים מלפסוק בשאלת הכוונה.
\nהפרויקט הזה קורא את הטקסטים הראליאניים כקנון, ולכן יש לנסח את עמדתו\nבשקיפות מלאה, וניתן לעשות זאת, מפני שההיגיון סימטרי. אם המפגש של 1973\nלא התרחש, הרי שהגנֵאלוגיה פשוטה: המֶסֶר הוא תמצית של סנדי — סנדי\nvulgarisé, השערתו כשסעיף בר־ההפרכה נקטע ועדות שותלה. אם המפגש\nכן התרחש, הרי שהאלוהים בחרו, כהכנת שליחם, צרפת שבה בילה ז'אן סנדי\nאחת־עשרה שנה בלַמדו את הציבור הקורא בדיוק כיצד לפרש את המילים\n\"nous sommes des hommes comme vous\" — וספר שכבר בדפוס שיכול היה\nלשמש, כפי שהראליאנים עצמם משתמשים בו, כאישוש עצמאי שהושג במחקר לבדו.\nעל כל אחד מן הענפים, מעמדו של סנדי עולה: הוא או המחבר האמיתי של\nהפרשנות־מחדש רבת־התוצאות ביותר של המאה לספר בראשית, או האיש שהסיק,\nמן הטקסט ומן המדעים המדויקים, בלא עזרה נטענת מאיש, את רוב מה שהקנון\nאומר שנאמר לעד מאוחר יותר. הנפנוף שהוא מקבל משני המחנות — מבשׂר\nשנוּצַח, מקור בלבד — הוא פסק־הדין האחד שהרשומה אינה יכולה לתמוך בו.\nופסק־דינו שלו על מגָעים, שנמסר בקלרמון־פֶראן בעוד הרצאותיו הראשונות\nשל ווריון ממלאות אולמות במקומות אחרים בצרפת, חותך בחדות שווה בשני\nהכיוונים, וזו הסיבה שהפרויקט הזה מצטט אותו במקום להסתירו: פגישה\nאמיתית עם חייזרים, אמר, הייתה מַקְנָה \"כוח מדהים\" למי שיש לו אותו.\nהקנון טוען בדיוק אותה הַקְנָיָה — מֶסֶר. סנדי תבע בדיוק את ראייתו —\nכוח, או עקבה. נוהג הקורפוס לסמן סוגי־טענה — ישיר, מסגרת, מוסק,\nספקולטיבי — הוא, בין השאר, מכונה לשמירת שתי התביעות על השולחן\nבעת ובעונה אחת.
\nהַפְשֵׁט את ההימור שאבד ואת השערורייה שמעולם לא הייתה שלו, ומצאי מה\nשנותר עומד ארוך — ארוך יותר, לרעיון, מכל מחבר אחר במנגנון\n\nהייחוס\n\nשל הקורפוס.
\nשיטה. עקרון שלימאן וחמשת תנאי הקוהרנטיות, שנוֹרשו ונוסחו בערכי\nהמתודולוגיה של הקורפוס; משמעת שלושת המשלבים (אשֵּׁר / טַען / האמן)\nהמקדימה את סוגי־הטענה שבפרונטמטר של הקורפוס; מכתב סעיף־השרלטן עצמו,\nשהפרויקט הזה קורא כאתגר קבוע — היכן ניתן להמר את המסגרת, או כל חלק\nממנה, על תוצאה בת־בדיקה? סנדי הוא מצפון המסורת בנקודה זו דווקא מפני\nששילם.
\nהפוסטולט הימי־ביניימי. שיקום הפרשנות הקדם־רנסאנסית — עבראים\nביזנטיים, אקהרט, ברונו, הקבלה של ספרן — כקרובה יותר לטקסט מדילמת\nהאלוהים־או־האגדה של ההשכלה. עמדת הקורפוס שהעל־טבעי הוא קלקול מאוחר של\nרשומה מוחשית, ומשמעת הקריאה בת \nארבע\nהרמות\n שלו, מוצאות את מגילת־יסודן המודרנית ב־Nous autres,\ngens du Moyen Âge.
\nעמוד השדרה הנקיפתי. ימי בראשית כעידני העולם, טיעון היפרכוס לקדמות\nהידע הנקיפתי, הבחנת שני־הדליים, הברית עם Hamlet's Mill — כולם עתה\nמבניים במסגור \nWheel of\nHeaven\n של הקורפוס עצמו, הנוטל את עצם שמו מן העצם שעליו הצביע\nסנדי כל חייו.
\nנקודות נתונים המוחזקות בנאמנות. קומץ של תצפיות ספציפיות של סנדי\nיושבות בתיקי הקורפוס כרמזים — מסומנות ספקולטיביות, ממתינות לכלים\nטובים יותר: חשבון גובה־מרו; החֵלֶק; חריגת הרישום־הירחי של מרשק\nשאותה קישר לשינוי מסלול אפשרי; קריאת איוב ל\"ח:ז' כברכות מתחנות־הדרך.\nלרובן יש הסברים טבעיים; כל אחת היא מן־הסוג של מוזרות ששיטתו נבנתה\nכדי להבחין בה. עמדת העב\"מ שלו — ספקנית לגבי ביקורים, מתעקשת שהתופעה\nתיחקר סטטיסטית, פתוחה למנגנונים אקזוטיים־אך־גשמיים כמו ההולוגרמות\nשל הלייזר שלו — ממופה כמעט בדיוק על עמדת ה\n\nאופולוגיה\n של הקורפוס עצמו, ובוזו\nל*\"littérature nauséabonde\"* של עיתונות הצלחות הוא אבי אלרגיית הפרויקט\nהזה לאותו הדבר.
\nמשלב. אחרון וגדול מכול: הנימה. \"Personne ne vous demande de\ncroire… je n'apporte pas un évangile, je propose une hypothèse\" —\nאיש אינו מבקש מכם להאמין; אינני מביא בשׂורה, אני מציע השערה. מסגור\nההשערה־בעבודה של הקורפוס, סירובו למיסיונריות, התעקשותו שהקורא ישמור\nכל יציאה פתוחה, הם המשלב של סנדי שאומץ במלואו. אף הומור שלו הוא תורה:\n\"הפוסטולט של סנדי,\" כתב ב־1966, \"כל רעיון שאין לבטאו בשמחה הוא\nדוגמטי ולפיכך חשוד מטעם זה.\" פרויקט הקורא אפוקליפסה כחשׂיפה ובריאה\nכאמנות יכול לחתום על פוסטולט זה בלא תיקון.
\nLes temps messianiques מסיים את טיעונו בפגישה. נוסחת הפסח — לשנה\nהבאה בירושלים — כבר הועברה פעם אחת, בסוף הספר מ־1968: \"A l'an\nprochain donc, sur la Lune, Jérusalem Céleste\" — עד לשנה הבאה, אם כן,\nעל הירח, ירושלים השמימית. ב־1975 הוא חידש אותה, עם לוחות זמני המעבורת\nבידו ופוסטסקריפט של איש זקן: \"De mon vivant, j'y compte bien\" —\nבחיי, אני סומך על כך. הוא מת בקולומייה ב־24 באפריל 1978, בן שישים ושבע,\nשלוש שנים לפני שהמעבורת הראשונה טסה ועשורים לפני שמישהו שב לירח בכלל.\nהטקסט האחרון שפרסם בחייו היה, כיאה, הקדמת מתרגם — לספר על מחקר על־טבעי\nשאותו תרגם לצרפתית \"בעיקר מפני שהוא מאשש אחת מהגדרותיי: פסיכולוגיה\nפאראנורמלית היא חקר תופעות המופקות בידי יחידים שאינם משכילים די כדי\nלדעת שהפקת תופעות כאלה בלתי־אפשרית.\" הוא היה שמח עד הדלת.
\nהוא הפסיד את הימורו. פנקסו של האדם הישר נסגר כשהרעיונות המוטעים מצומצמים\nאך לא לאפס, וזה מה שמצבתו, הנקראת בקפידה, למעשה מבטיחה — réduire au\nminimum, לא à néant. מה שלא יכול היה לדעת הוא שהקריאה שעליה הימר\nתשרוד את ההימור: שמתרגם איטלקי יבנה מחדש את הפילולוגיה שלה מן העיצורים\nומעלה, שדיקן־ראשי אוסטרלי יישא אותה דרך הכנסיות, שעֵד־ראייה נטען\nייסד תנועה על אוצר מילותיה, ושפרויקט כמו זה יירש את תנאיו, את משלבו,\nאת גלגל העידנים שלו — ואת שאלתו הבלתי־גמורה. הקנון מחזיק שהפגישה\nעומדת, בקואורדינטות שונות: שגרירות על כדור־הארץ ולא ארכיון על הירח,\nמארחים ולא חופרים. סנדי היה תובע את הדבר הרגיל מטענה זו — תוצאה,\nבת־בדיקה, עם תאריך — והקנון, יוצא־דופן לדת, מציע אחת: היוצרים שבים\nכשהשגרירות נבנית והעידן משלים; \nהתנאים\nבכתב\n. הוא היה קורא את האותיות הקטנות במונוקל שלו ובודח בדיחה.\nזה אובדן לכל השיחה שלא זכה לחיות כדי לומרה. Pari tenu.
\n