אי־שם בחורף שגישר בין 1946 ל־1947, בדואי צעיר מבני התעאמרה\nהמוכר בשם Muhammad edh-Dhib — \"הזאב\" — היה בצוקים מעל החוף\nהצפון־מערבי של ים המלח, כמייל מהריסה שהערבים כינו ח'רבת קומראן.\nבסיפור כפי שהוא מסופר בדרך כלל, חיה תועה מעדרו הובילה אותו במעלה\nהמדרון, ואבן שהשליך אל פתח אפל השיבה לו בקול חרס נשבר.[2]\n\nבתוך המערה ניצבו שורות של כדי חרס גבוהים, רובם ריקים, אחד ובו\nצרורות עטופים בפשתן שהשחיר עם השנים. הצרורות היו עור, והעור היה\nמכוסה כתב.
\nJohn J. Collins — חוקר יהדות בית שני מאוניברסיטת ייל,\nשה\"ביוגרפיה\" הפרינסטונית שלו של המגילות היא הדיווח הקצר\nמיושב־הדעת ביותר על מה שבא לאחר מכן, ושעל קריאותיו נשען מאמר זה\nלכל אורכו — זהיר עם הסצנה הזאת:\nהגרסאות ש־edh-Dhib סיפר לימים סותרות זו את זו, והשארית המפוכחת\nהיא רק שבני שבט התעאמרה נטלו שלוש מגילות ממערה מדרום ליריחו\n\"אי־שם בשלהי 1946 או בראשית 1947\". אפילו השארית המפוכחת מרשימה די\nהצורך. שלושת הצרורות היו ספר ישעיהו שלם עתיק בכאלף שנים מכל כתב\nיד עברי של המקרא הידוע אז; ספר תקנון של קהילה דתית שנעלמה; ופירוש\nלנביא חבקוק שקרא כל פסוק כידיעה מוצפנת על \"אחרית הימים\". שברים של\nכתשע מאות כתבי יד יצאו לבסוף מאחת עשרה מערות באותם צוקים. שני\nאלפי שנות שתיקה, ואז כד אחר כד של קולות.
\nשמונה־עשר חודשים לפני שהאבן נכנסה אל המערה, הבזק אחר עלה מעל ים\nאחר. הקנון \nהראליאני\n — חומר המקור\nהמייסד של פרויקט זה — מתארך ממנו את העידן הנוכחי: ההשמדה האטומית\nשל הירושימה ב־6 באוגוסט 1945 מסמנת את פתיחת\n\nהאפוקליפסה\n, עידן הגילוי\nבמובן היווני הפשוט של המילה, והתנועה סופרת את שנותיה מאותו ציר,\nכך ש־1946 היא שנה אחת.[1]\n הפרק במסר הראשון\nהמסביר את הספירה נושא בדיוק את השם הזה —\n\"1946, שנה 1 של העידן החדש\"\n —\nובחירתו של השליח עצמו מוצמדת לאותו אירוע:
\nלבסוף, החלטנו לבחור מישהו לאחר הפיצוץ האטומי הראשון, שאירע ב־1945,\nואתה נולדת ב־1946. אנו צופים בך מאז לידתך — ואף לפני כן. זו הסיבה\nשבחרנו בך.\n
הצב את שני השעונים זה לצד זה וההתאמה מכריזה על עצמה: הספרייה\nהעתיקה ביותר של המקרא התעוררה בשנה הראשונה. מאמר זה עוסק בהתאמה\nהזאת — מה בדיוק צף, דרך ידיהם של מי עבר, מדוע נדרשו ארבעים שנה\nושערורייה כדי להגיע אל הציבור, ומה עשה זה לתמונת המקרא שלנו.\nהטענה שהעיתוי מכוון למשהו היא מסגרת הקנון שפרויקט זה מרחיב, והיא\nמתויגת בראש עמוד זה כפי שהיא: סינתזה פרשנית, speculative\nבטקסונומיה של הקורפוס עצמו. כתבי היד, התאריכים והמובאות שתחתיה\nניתנים לבדיקה, והבדיקה היא כל התענוג שבדבר.
היוונית apokalypsis פירושה חשיפה — הסרת מסך, גילוי של מה שהוסתר.\nהמשמעות הקטסטרופלית היא תוספת של ימי הביניים;\n\nקריאת הקורפוס\n, בעקבות הקנון,\nנוטלת את המילה לפי האטימולוגיה שלה: העידן שנפתח ב־1945 הוא העידן\nשבו דברים נסתרים נעשים קריאים, מפני שהאנושות בנתה סוף־סוף את\nהכלים — המדעיים, הארכאולוגיים, הפילולוגיים — לקרוא אותם. במסגרת\nזו היה מצפים ששנות הפתיחה של עידן שכזה יהיו עמוסות. וכך היו.
\nבדצמבר 1945, למרגלות צוקי Jabal al-Tarif שבמצרים העילית, איכר בשם\nMuhammad Ali al-Samman חפר כד אטום ומצא שלוש עשרה מגילות קופטיות\nכרוכות בעור — ספריית נַג חמאדי, חמישים ושתיים חיבורים גנוסטיים\nברובם ובכללם הבשורה על פי תומא, טמונים מאז המאה הרביעית.[7]\n\nבתוך שנה בערך, כדי קומראן פלטו את המגילות הראשונות. ב־30 בספטמבר\n1946 נולד Claude Vorilhon, לימים \nראל\n —\n\"אם נולדת ב־1946, אין זה במקרה\", אומר המסר הראשון על העיתוי\n(הספר המגלה את האמת 5:7\n).\nביוני 1947 טייס פרטי בשם Kenneth Arnold תיאר תשעה עצמים מעל הר\nRainier הנעים \"כמו שצלחת הייתה נעה אילו הקפצת אותה על פני המים\",\nוהעיתונות טבעה את המונח שנתן שם ל\n\nעידן המגע המודרני\n; תקרית Roswell\nבאה בעקבותיו תוך שבועיים. ב־29 בנובמבר 1947 הצביע האו\"ם על חלוקת\nפלשתינה. ב־16 בדצמבר 1947 פעל הטרנזיסטור הראשון במעבדות Bell —\nהמכשיר שעליו נשען כל מכשיר מאוחר יותר של עידן המידע, ובכללו זה\nשמעבד את המשפט הזה.[8]\n ב־14 במאי 1948 הוכרזה\nמדינת ישראל; המגילות כבר הוכרזו לעולם בעיתונים חמישה שבועות קודם.
\nספקן יאמר, ובצדק, שאשכולות צירופי מקרים זולים: בחר כל חלון של\nשלושים חודשים במאה העשרים ומשהו מכריע אירע בו. התשובה נוגעת\nלתוכן. טענת הקנון היא שחלון ספציפי זה פותח עידן של גילוי ושיבה —\nוהאירועים שלמעלה, אף לא אחד מהם, גנריים. שתי ספריות מקראיות\nטמונות הצפות פיזית; שיבתה של מדינה יהודית לאחר תשעה־עשר מאות שנה,\nאירוע שקוראה הישראלי הראשון של המגילות קישר אליהן מיד; לידתה של\nטכנולוגיית הזיכרון המלא; פתיחתו של עידן התצפיות שהקנון קורא\nכהכנה למגע גלוי; ולידתו של האיש שאליו, לפי מהלך הקנון, הוכתבו\nלימים המסרים המסבירים. האשכול הוא בדיוק מה שהמסגרת מנבאת שיכיל.\nאין זו הוכחה — מסגרות המנבאות את העבר קלות — אך זו הסיבה שהמסגרת\nמוצאת חלון זה בלתי ניתן לעמידה בפניו, וזו הסיבה שמאמר זה קיים.
\nמה שקרה לשלושת הצרורות הוא סיפור שאף סופר לא היה מעז לכתוב. במרס\n1947 נשאו אותם הבדואים אל בית לחם והראו אותם לסוחרי עתיקות,\nוהמגילות מצאו את דרכן — \"ככל הנראה מפני שהמגילות נכתבו על עור\",\nמציין Collins ביובש — אל סוחר וסנדלר סורי־אורתודוקסי בשם Khalil\nEskander Shahin, המוכר לכול בשם Kando. Kando יידע את Mar\nAthanasius Yeshue Samuel, המטרופוליט הסורי־אורתודוקסי במנזר מרקוס\nהקדוש בעיר העתיקה בירושלים, ולארכיבישוף היו טעמים משלו להקשיב.\nזיכרון הכנסייה שימר שני דיווחים עתיקים על כתבי יד ממערות סמוך\nליריחו: אוריגנס מאלכסנדריה השתמש בספר תהילים יווני שנמצא \"ביריחו\nבכד\" סביב 200 לספירה, והפטריארך הנסטוריאני Timotheus הראשון,\nבכתיבתו סביב 800 לספירה, תיאר צייד ערבי שכלבו נכנס אל מערה והובילו\nאל ספרי הברית הישנה \"ואחרים\". המערות נמצאו כבר קודם, ונשכחו כבר\nקודם. ביולי 1947 קנה Mar Samuel את המנה הראשונה מ־Kando בסכום\nהנרשם בדרך כלל כעשרים וארבע לירות פלשתינאיות — בסדר גודל של מאה\nדולר עבור כתבי היד העתיקים ביותר של המקרא עלי אדמות.
\nבאותו סתיו הגיע החצי האחר של המציאה — מגילת ישעיהו שנייה, מגילת\nמזמורים, וספר תקנון למלחמה אפוקליפטית — אל Eleazar Sukenik,\nפרופסור לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית, דרך סוחר ארמני. ירושלים\nכבר התחלקה לאזורים חמושים, והאימות הראשון של מגילות ים המלח נערך\nמעבר למכשול צבאי: \"בתחילה נאלץ Sukenik להתבונן בשבר מבעד לגדר תיל\",\nרושם Collins. ימים לאחר מכן, עם היתר מעבר אל אזורו של הסוחר, בחן\nSukenik את המגילות כראוי, שפט אותן אמיתיות וקנה אותן — \"בנובמבר\nשל אותה שנה\", כלשונו של Collins, \"ממש לפני שהאו\"ם העביר את החלטתו\nהמתירה את הקמת מדינת ישראל\". זיכרון המשפחה מהדק את השילוב עוד יותר:\nSukenik נסע לבית לחם אל המגילות כנגד עצת הביטחון של בנו בעצם ימי\nההצבעה, ובנו — שעליו עוד מעט — שרטט לימים את המוסר בכתב. \"כאילו\nכתבי היד האלה חיכו במערות אלפיים שנה\", כתב Yigael Yadin, \"מאז חורבן\nעצמאותה של ישראל, עד ששב עם ישראל אל ביתו והשיב לעצמו את חירותו\".\nאפשר לסרב לתאולוגיה ולשמור על הנתון: המגילות והמדינה שבו אל\nההיסטוריה באותו שבוע, והאנשים שאחזו במגילות שמו לב בזמן אמת.
\nהמערכה האמריקנית של הדרמה החלה בפברואר 1948, כאשר הסורים הביאו\nארבע מגילות אל בית הספר האמריקני למחקר מזרחי — שהובאו לשם, באחד\nהמשפטים המשופרים של ההיסטוריה, בידי שליח ש\"שב במונית, נושא בתיקו\nאת מגילת ישעיהו הגדולה, את ספר המשמעת, את הפירוש על חבקוק ואת\nמגילת בראשית החיצונית\". המנהל היה בחו\"ל; דוקטור טרי בשם John\nTrever, שתחביבו היה צילום, שכנע את הסורים להרשות לו לצלם את\nהמגילות, התאים את הכתב לפפירוס Nash[3]\n, ושלח\nהעתקים בדואר אוויר אל William Foxwell Albright, הסמכות המכהנת\nלפלאוגרפיה עברית. תשובתו של Albright תיארכה את הכתב למאה השנייה\nלפנה\"ס והכריזה על המציאה כ\"תגלית כתבי היד הגדולה ביותר של הזמנים\nהמודרניים\". הודעת העיתונות של Yale מ־10 באפריל 1948 שהציגה את\nהמגילות לעולם הציגה גם את סיפור הכיסוי הראשון שלהן, בטענה שהן\n\"נשמרו במשך מאות רבות בספריית המנזר הסורי־אורתודוקסי של מרקוס\nהקדוש\" — מוצא ש־Collins מכנה פשוט שגוי, בציינו כי \"הארכיבישוף\nהסורי טען ביותר מהזדמנות אחת שהמגילות נמצאו במנזר\". המגילות הגיעו\nאל הרשות הרבים בגוררות תככים כדרך שהשביטים גוררים אבק, והן לא חדלו\nמכך לעולם.
\nMar Samuel נשא את ארבע מגילותיו לאמריקה בינואר 1949 ולא הצליח\nלמכור אותן. הזכות המשפטית הייתה עכורה — ירדן ראתה בו מבריח —\nובאוויר המורעל שלאחר החלוקה, כותב Collins, \"הוא לא רצה למכור אותן\nליהודי\". לאחר חמש שנים פנה אל מדור המודעות המסווגות. ביוני 1954,\nתחת הכותרת \"שונות למכירה\", נשא ה־Wall Street Journal את זו:
\n\n\n\"ארבע מגילות ים המלח.\"\nכתבי יד מקראיים, המתוארכים לכל הפחות ל־200 לפנה\"ס, עומדים למכירה.\nזו הייתה מתנה אידיאלית למוסד חינוכי או דתי, מאת יחיד או קבוצה.\nתא F 206, The Wall Street Journal.
\n— Wall Street Journal, יוני 1954, כפי שהובא מחדש אצל Collins, פרק 1
\n
הקונה היה בנקאי מניו יורק בשם Sidney Esteridge, ששילם 250,000 דולר.\nבלא ידיעת הארכיבישוף, Esteridge היה חזית: הכסף וההוראות באו מ־Yigael\nYadin — בנו של Sukenik, לאחרונה רמטכ\"ל הצבא הישראלי, ואז מרצה\nבארצות הברית. Sukenik מת בשנה שקדמה לכך, עדיין משוכנע שהמגילות\nהמפוזרות שייכות יחד. דרך מודעה מסווגת ובעל־עניין נסתר, איחד בנו\nאותן מחדש, וב־1965 בנה מוזיאון ישראל כיפה לבנה בירושלים כדי לשכן\nאותן: היכל הספר, שאליו ישוב מאמר זה ברגל.
\nYadin לא סיים. מאז ראשית שנות השישים ניהל משא ומתן עם Kando על\nמגילה נוספת מסופרת שאיש מחוץ לבית לחם לא ראה את תוכנה. ביוני 1967\nהעמידה המלחמה את בית לחם תחת שליטה ישראלית, ו־Yadin — עד אז יועץ\nצבאי לראש הממשלה — שיגר קבוצה קטנה של קציני מודיעין אל ביתו של\nKando. Collins נותן לפרשה משפט אחד הרסני: הם איתרו את Kando,\n\"ולאחר חקירה שתוארה כ'לא נעימה', הם נטלו לרשותם את המגילה\", שהוסתרה\nתחת מרצפות בקופסת נעליים וניזוקה מרטיבות. זו הייתה מגילת המקדש,\nהארוכה מכל כתבי היד של קומראן, שכתוב מחדש של התורה בקולו הראשון\nשל האל. Kando קיבל בסופו של דבר 105,000 דולר בהסדר שמומן ברובו\nבידי תעשיין אנגלי. בין גדר התיל של 1947 וקופסת הנעליים של 1967,\nתולדות הרכישה של המגילות הן מיניאטורה מדויקת של תולדות האזור — כל\nהעברה של קלף מצלה על העברה של שטח.
\nהמערות לא סיימו. מחפשים בדואים — תמיד צעד לפני הארכאולוגים, כפי\nש־Collins מודה — מצאו את מערה 2 ב־1952, ובסוף אותו קיץ את מערה 4,\nמרחק זריקת אבן מהריסת קומראן, ובה שרידיהם המרוסקים של מאות כתבי\nיד. מערה 3 פלטה את החפץ המוזר מכולם: שני גלילים מחומצנים של נחושת\nמוקשת, חרוטים ברשימה של שישים וארבע מטמונים — כמאתיים טונות של\nזהב וכסף, עם הוראות. הצוות העורך נחלק על השאלה אם מגילת הנחושת\nהייתה מצאי או פנטזיה; חופרו של קומראן, Roland de Vaux, פטר אותה\nלפי הטענה כ\"תוצר גחמני של מוח מעורער\", פסק דין שהמחקר המאוחר יותר\nהיפך בשקט, שכן פולקלור נחרט לעתים רחוקות על נחושת בסגנון תיעודי\nיבש.
\nמערה 4 הייתה המלכודת. Frank Moore Cross, שבילה שנים ליד שולחנות\nהמיון, תיאר את החומר: \"שברים רבים כה שבירים או פריכים עד שבקושי\nאפשר לגעת בהם אף במברשת שיער־גמל. רובם מעוותים, מקומטים או מכווצים,\nמכוסים בקרום של כימיקלי אדמה, מושחרים מרטיבות ומגיל\". צוות בין־לאומי\nשל שמונה הורכב ב־1953–54 תחת de Vaux כדי להרכיב את הפאזל —\nמבריק, זעיר ומעוות: כמה כמרים קתולים, ללא יהודים (\"לפי דרישת ממשלת\nירדן\", מציין Collins, שכן השברים ישבו בירושלים המזרחית הירדנית),\nובלא כל תוכנית למה שיקרה כאשר יאזל כספי Rockefeller ב־1960. הכסף\nאזל. העורכים התפזרו למשרות פרופסורה, שמרו על זכויות בלעדיות\nבשבריהם שהוקצו להם, ופרסמו בקצב שנעשה תחילה מביך, אחר כך ידוע\nלשמצה. עד יום השנה השלושים ניסח Geza Vermes את המשפט שנדבק: \"אלא\nאם יינקטו אמצעים דרסטיים מיד, תגלית כתבי היד העברית והארמית הגדולה\nוהיקרה מכולן עתידה קרוב לוודאי להיות השערורייה האקדמית האולטימטיבית\nשל המאה העשרים\".
\nלשערורייה היו נפגעים בעלי שם. John Allegro, האגנוסטיקן היחיד\nבצוות, יצא ל־BBC בינואר 1956 כדי לטעון שהטקסטים מראים כת שמורהּ\nהצלוב היה צפוי לקום לתחייה — \"Jannaeus הנורא… גרר החוצה את המורה,\nוכפי שנראה כעת סביר, מסר אותו לידי חייליו הגויים כדי שיצלב\" — ומשך\nמכתב פומבי מחמישה מעמיתיו שלו: \"אין אנו מסוגלים לראות בטקסטים את\n'ממצאיו' של מר Allegro… או שקרא את הטקסטים בטעות או שבנה שרשרת של\nהשערות שאין החומר תומך בה\". Allegro, משוכנע שהוא מדוכא בידי קנוניה\nקתולית (שניים ממתנגדיו היו פרסביטריאנים), סיים את הקריירה שלו\nב־1970 בספר הגוזר את הנצרות מכת של פטרייה הזייתית. John Strugnell,\nהפלא שהצטרף לצוות בגיל עשרים וארבע, נעשה עורך ראשי ב־1985, אמר\nבמהדורת חדשות של ABC שהמבקרים התובעים גישה הם \"חבורת פרעושים\nשעיסוקם להטריד אותנו\", ונהרס ב־1990 בראיון ל־Ha'aretz, שניתן\nבשפל של דיכאון מאני ואלכוהוליזם, שבו כינה את היהדות \"דת נוראה\".\nעמית אחד אמר שהוא \"הטביל את המגילות בדם השואה\". Collins, שלמד\nתחתיו, כותב את הספד ההוגן ביותר: \"Strugnell היה דמות פגומה,\nבהחלט, אך מעולם לא זדוני. זה יותר ממה שאפשר לומר על כמה ממשמיציו\nהקולניים ביותר\".
\nמצור ארבעים השנה הצמיח את התיאוריה הבלתי נמנעת: שהוותיקן יושב על\nהמגילות מפני שהן מפריכות את הנצרות. רב־המכר של Michael Baigent\nו־Richard Leigh מ־1991, The Dead Sea Scrolls Deception, העניק\nלה תפוצה המונית. על זה המחקר אינו חלוק, ופרויקט זה — שיש לו מריבות\nמשלו על האופן שבו מוסדות דתיים טיפלו בטקסטים לא נוחים — מדווח את\nפסק הדין בלא הסתייגות: \"אף חוקר רציני אינו מתייחס לטענות כאלה\nברצינות\", כותב Collins על שמועת הוותיקן, ועל מקדמיה, \"כמעט אף\nחוקר לא מצא את קריאת המגילות של Eisenman משכנעת כלל\". העיכוב לא\nנזקק לקנוניה. הוא היה שלמותנות, תמותה, אלכוהול, מימון בחסר, והחטא\nהאקדמי העתיק מכול, אגירת מקורות — ואמרתו של Collins על הרווחנים\nראויה לתהילתה: \"איש אינו מוכר ספרים בכך שהוא מראה שמה שהאמנו בו\nכל העת מתברר כאמת\".
\nהשחרור, כשבא, בא מכלי החתימה של העידן עצמו. ב־1988 הופצה לספריות\nמעטות קונקורדנציה שחוברה באורח פרטי של הטקסטים שלא פורסמו; דוקטורנט\nבשם Martin Abegg עשה עליה הנדסה לאחור של המגילות במחשב, ובספטמבר\n1991 פורסמו הטקסטים המשוחזרים על אפם וחמתם של העורכים. ימים לאחר\nמכן הודיעה ספריית Huntington בקליפורניה שערכת ביטחון נשכחת של\nתצלומים בכספתה פתוחה לכול; רשות העתיקות הישראלית מחתה, William\nSafire כינה את פקידיה \"טיפשים סגורים\" ב־New York Times, וב־27\nבאוקטובר 1991 קרס המונופול. תחת Emanuel Tov הופיעו שלושים ושלושה\nכרכים של המהדורה הרשמית בפחות מעשרים שנה. סיכומו של Collins הוא\nזה שכדאי לשמור: \"שחרור המגילות היה בלא ספק דבר טוב. חרף האזהרות\nהקודרות של העורכים הרשמיים, לא נגרם כאוס\". עידן של גילוי קיבל את\nהגילוי שלו — ארבעים וארבע שנים באיחור, בכוח קונקורדנציה, מחשב,\nוספרנית אחת עם עמוד שדרה.
\nעד כאן על המכל. המטען מוזר מן ההברחה.
\nכל ספר של \nהמקרא העברי\n מלבד\nאסתר צץ במערות — וכך, בכמות, גם ספרים שהקנון המאוחר גירש. שברים של\nספר חנוך צפו בארמית המקורית שלהם, בסדר\nגודל של אחד עשר כתבי יד ממערה 4 לבדה; לפני קומראן, הספר שרד רק\nבגעז, ומקורו היהודי עדיין ניתן היה להטלה בספק. ספר היובלים —\nשכתוב של \nבראשית\n לפי לוח שמש של\n364 יום — מופיע בכחמישה עשר עותקים ומצוטט כסמכות בברית דמשק של\nהכת עצמה. Collins שרטט את החשבון הלא נוח בפשטות: \"אם נשפוט לפי מספר\nהעותקים ששרדו, ספרים כמו חנוך א' והיובלים היו חשובים לבני הכת\nיותר מספר משלי או קהלת\". הכנסייה האתיופית, ששמרה על חנוך כקנוני\nבעוד כל האחרים כינו אותו אפוקריפי, מתבררת כארכיבנית הטובה יותר.\nעבור קורפוס כזה, המתייחס לחומר הצופים של חנוך — ירידתם של\nbenei ha-Elohim של בראשית ו', תורתם, ילדיהם הכלאיים — כזיכרון\nמכווץ ולא כפנטזיה, קומראן הוא הקבלה: במאות האחרונות לפני הספירה,\nביהודה, בארמית, חנוך היה כתבי קודש.
\nטקסט הספרים הקנוניים היה נזיל באותה מידה. המערות פלטו כתבי יד\nעבריים המסכימים עם נוסח המסורה, אחרים המסכימים עם התורה השומרונית,\nאחרים המסכימים עם תרגום השבעים היווני היכן שהוא סוטה — ובכללם\nירמיהו עברי קצר, רזה בשמינית מן הספר המקובל — זה לצד זה באותו אוסף,\nבלא סימן שהכת נתנה על כך את הדעת. Collins מפרט את המשמעות: \"עבור\nנוצרים שחונכו להאמין בהשראה מילולית, זה עשוי לבוא כמעין הלם. המילים\nהממשיות של המקרא, אפילו מילות התורה, לא היו קבועות באורח סופי בזמן\nישו\".
\nשתי קריאות שחולצו מן המערות חשובות לפרויקט זה יותר מכל השאר,\nושתיהן נוגעות במילה \nאלוהים\n.
\nהראשונה היא שורה אחת של דברים. בנוסח המקובל, שירת משה אומרת שעליון\nקבע את גבולות האומות \"לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל\" — ביטוי\nשהביך קוראים מאז ומעולם, שכן ישראל עדיין אינה קיימת בסצנה. שבר\nקומראן 4QDeut(j) משמר את שאמר הפסוק לפני שסופר תיקן אותו: האומות\nחולקו \"לְמִסְפַּר בְּנֵי אֱלֹהִים\", כל עם הוקצה לאחד מן הריבוי\nהאלוהי, כש\nיהוה\n מקבל את יעקב\nכחלקו.[5]\n ביקורת הטקסט הממוסדת, שאינה ידידה\nלמסקנות קורפוס זה, שופטת את גרסת קומראן כמקורית. הנה\n\nהריבוי\n שפרויקט זה טוען\nממנו, כתוב על עור ולו הפעם, עם העריכה שהסירה אותו נתפסת בשעת מעשה.\nזהו הגרסה בעלת ההשלכות הרבות ביותר במגילות, והסיבה ששבר דברים\nמופיע בהערות השוליים של כל מחקר רציני של מועצת האלים ושל\nההסבר על Wallis של\nפרויקט זה כאחד.
\nהשנייה היא טקסט ממערה 11 על דמות בשם מלכיצדק — הכהן־המלך המברך את\nאברהם בבראשית ואז נעלם מן הסיפור. פירוש קומראן מרכיב את ויקרא,\nישעיהו והתהילים סביב יום כיפורים סופי שבו מלכיצדק, פקיד שמימי,\nמבצע את המשפט; וכדי לבסס את הטענה הוא מצטט את\nתהילים פ\"ב:א'\n\n— \"אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט\" —\nונוקב בשם האלוהים הניצב: מלכיצדק.[6]\n קהילה של\nיהודאים שומרי תורה, שני מאות לפני חכמי המשנה, קראה את אלוהים\nכמילה שיכולה לציין חבר במעמד של יצורים רבי־כוח והחילה אותה על יחיד\nשלא היה עליון ולא מטפורה. \nהטיעון\nהאטימולוגי\n של הקורפוס מעולם לא זכה לעד עתיק טוב יותר.
\nהתיק המשיחי מן המערות רץ באותו כיוון. סרך היחד מצפה לשני משוחים,\n\"משיחי אהרן וישראל\", ובנוסף לנביא. אפוקליפסה ארמית, 4Q246, אומרת\nעל דמות עתידה: \"בְּנֵה דִי אֵל יִתְאֲמַר, וּבַר עֶלְיוֹן\nיִקְרוֹנֵהּ… מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם\" — ניסוח קרוב כל כך לבשורת\nהמלאך אצל לוקאס עד שכאשר פורסם הטקסט סוף־סוף ב־1992, רושם Collins,\n\"עיתונים מלונדון ועד לוס אנג'לס חצצרו: 'בן אלוהים בין מגילות ים\nהמלח!'\" שבר אחר, 4Q521, מבטיח משיח שבבואו יהוה \"יְרַפֵּא חֲלָלִים,\nיַחֲיֶה מֵתִים, וַעֲנָוִים יְבַשֵּׂר\" — אותה שלישייה שאינה ישעיהובית\nש\nישוע\n מדקלם לשליחי המטביל במתי י\"א.\nדבר מכל זה אינו הופך את הנצרות לזכיינות של קומראן, ו־Collins מקדיש\nפרק סבלני לפירוק הכותבים שטענו שכן. מה שהוא מראה צר יותר, ולפרויקט\nזה מועיל יותר: הכינויים, הציפיות, ודקדוק ה־Elohim הרבים שהכנסיות\nטיפלו בהם לימים כהתגלויות ייחודיות או כמבוכות דקדוקיות היו המצאי\nהמשותף של יהודה במאה האחרונה לפני שהעידן התהפך.
\nמי הטמין את הספרייה? התשובה הרובנית מאז 1948 הייתה האיסיים — המסדר\nהיהודי הפרוש, שיתופי־הרכוש, טהור־עד־כלות שתיארו פילון ויוספוס,\nואשר פליניוס הזקן מיקם, במשפט הקלאסי היחיד שהתחיל את כל זה, בחוף\nהמערבי של ים המלח, \"בלא נשים ובכפרם על האהבה כליל, בלא כסף, ולחברה\nרק עצי התמר\", קהילה שהתחדשה משום־מה \"במשך אלפי מאות שנים\". סרך היחד\nממערה 1 תואם את האיסיים של יוספוס עד לחניכה המדורגת ולקופה\nהמשותפת, וניסוחו המפורסם של Cross של החלופה עדיין נושא את הטיעון:\nספקן \"חייב להניח שאחת [הכת], שתוארה בקפידה בידי מחברים קלאסיים,\nנעלמה בלא שהותירה שרידי בניין או אף חרסים; ואילו האחרת, שהמקורות\nהקלאסיים התעלמו ממנה באורח שיטתי, הותירה הריסות נרחבות, ואף ספרייה\nגדולה. אני מעדיף להיות פזיז ולזהות בפשטות את אנשי קומראן עם\nאורחיהם הרב־שנתיים, האיסיים\".
\nיהיו אשר יהיו מבחינה סוציולוגית, מבחינה תאולוגית היו קהילה החיה\nבתוך ספירה־לאחור. ספר התקנון שלהם מחלק את האנושות בבריאה לשני\nמחנות תחת שתי רוחות — \"אלה הנולדים מאמת יוצאים ממקור אור, אך אלה\nהנולדים מעוול יוצאים ממקור חושך… כל בני הצדק נשלטים בידי שר האורים…\nכל בני העוול נשלטים בידי מלאך החושך\" — ומגילת המלחמה שלהם נפתחת\nבכותרת שאינה זקוקה לפירוש: \"סרך המלחמה בהיחלץ בני אור להתקפה על\nגדוד בני חושך, חיל בליעל\". שבע מערכות, שלוש נופלות לכל צד, השביעית\nמוכרעת בידי האל. פירושי הפשר[4]\n\nשלהם קראו כל נבואה עתיקה כמסרים חתומים המופנים אליהם עצמם, \"הדור\nהאחרון\", הניתנים לפענוח רק בידי מייסדם: \"וַיֹּאמֶר אֵל אל חבקוק\nלכתוב את הבאות על הדור האחרון, ואת גמר הקץ לא הודיעו… מורה הצדק,\nאשר הודיעו אל את כל רזי דברי עבדיו הנביאים\".
\nהם טעו לגבי לוח הזמנים. הקץ שבא ב־68 לספירה היה לגיון רומי השורף\nאת היישוב, והתנועה עזבה, בביקורתו הבוטה של Collins, בלא יורשים\nניכרים: \"יש סיבה שתנועה זו לא שרדה, ושעיקריה לא אומצו בידי היהדות\nהמרכזית. הם היו פשוט קיצוניים מדי מכדי שיהיה להם קסם מתמשך\". כאן\nאפשר לנסח את ההשוואה שמאמר זה חג סביבה. בני ברית קומראן והקנון\nשמאחורי פרויקט זה הם שניהם, במובן הטכני, קהילות אפוקליפטיות:\nשניהם גורסים שלהיסטוריה יש ציר, שהציר קרוב או הגיע, ושהמאמינים\nצריכים לארגן את חייהם סביבו. אך הם משיבים לציר בעמדות מנוגדות.\nקומראן קראה את האפוקליפסה כמלחמה — טוהר מאחורי סוללה, אנושות\nממוינת מראש לאור ולחושך, הקץ כהשמדת בני הגורל הרע. הקנון קורא את\nהאפוקליפסה כגילוי — העידן שבו הטקסטים העתיקים נעשים קריאים\nכרשומות, ושהאדריכלות הנדרשת לו אינה מבצר מדברי אלא\n\nשגרירות\n עבור\n\nשיבה\n\n(הפצצות, הספר המגלה את האמת 7:5–6\n,\nנותרות הסכנה המוצהרת של העידן, לא כליו). תנועה אחת אטמה את ספרייתה\nבכדים כנגד קץ עולמה. האחרת מציעה לבנות בית אורחים. בין שתי התגובות\nהאלה לאותה משוכנעות — שהעידן התהפך — עובר רוב המרחק המוסרי שהקורפוס\nהזה נותן עליו את הדעת.
\nהיושר מחייב את המחלוקת. Norman Golb מאוניברסיטת שיקגו בילה ארבעה\nעשורים בטענה שהמגילות מעולם לא שייכות לכת מדברית כלל: שח'רבת\nקומראן הייתה מבצר חשמונאי, שאף מגילה מעולם לא נמצאה בהריסות, שכחמש\nמאות ידי הסופרים הן רבות מדי מכדי שיהיו של קהילה אחת, ושהמערות —\nיחד עם ממצאי כתבי היד במצדה — משמרות \"שרידים של ספרות עברית נרחבת\nשהוסתרה בידי תושבי ירושלים, בעשותם שימוש במנהרות התת־קרקעיות\nהמובילות מזרחה… לפני המצור הרומי על ירושלים ב־70 לספירה ובמהלכו\".\nבמפתו של Golb המגילות הן ספריותיה הניצולות של בירה תחת גזר דין מוות,\nשנישאו במורד הוואדיות בידי פליטים. Collins, הנותן לתצפיותיו של\nGolb יותר קרדיט מרוב מגיני הקונצנזוס, עדיין מוצא את הליבה בלתי\nמתקבלת על הדעת — \"אין להעלות על הדעת שמקדש ירושלים היה מכיל ארכיון\nכזה של כתבים כתתיים, ביקורתיים כלפי המקדש\" — ומציע את האמצע ההגיוני:\nהמגילות כתתיות, אך הן ספריותיהן של קהילות רבות, שנישאו אל\nהמדבר כשבאה המלחמה. כך או כך, התמונה האנושית זהה וראויה לשבת עמה:\nהמגילות קיימות מפני שאנשים הנמלטים מכליון הטמינו את מה שלא יכלו\nלשאת, ואיש לא חזר.
\nהצוקים שמרו גם את איגרות הכליון הבא, וכאן הסיפור נוטה אל שטח\nשפרויקט זה כבר הלך בו. כאשר קרס המרד היהודי השני ב־135 לספירה,\nפליטים נשאו את מסמכיהם אל מערות דרומה יותר — ואדי מורבעאת, נחל חבר —\nוביניהם אישה בשם בבתא, שילקוט העור שלה של שטרי רכוש, שחולץ בידי\nמשלחת Yadin במערת האיגרות, כלל חוזים שנערכו בארמית נבטית, על פי\nחוק ממלכת השיירות של \nפטרה\n.[9]\n\nהקשר עתיק ממנה: החשמונאים בנו את מכוור, מעבר למים מקומראן, בדיוק\n\"כדי לשמור מפני הנבטים\", והפילולוג היחיד שגויס לצוות מערה 4 המקורי\nבזכות שליטתו בנבטית, Jean Starcky, בילה את הקריירה שלו בין שני\nהקורפוסים. \nהנבטים\n חשובים\nלקורפוס זה בגלל היכן שסיפורם הולך לאחר מכן: סקר ה־qibla של Dan\nGibson טוען שהגאוגרפיה המקודשת של האסלאם המוקדם מצביעה אל פטרה,\nטיעון שפרויקט זה בחן ב\nהמסגדים הראשונים פנו אל פטרה, לא אל מכה.\nאין חוט סיבתי הרץ מקומראן אל ה־qibla, ואף אחד אינו נטען כאן. מה\nשהבקע של ים המלח מספק הוא דבר שקט יותר: מסדרון מדברי יחיד, מצוקי\nקומראן במורד על פני עין גדי ומצדה לעבר פטרה, שתפקד במשך אלף שנה\nכארכיון האזור הבלתי־רצוני — המקום שבו, בכל פעם שעידן הסתיים באלימות\nלאיש כלשהו, נכנסו האיגרות אל הסלע וחיכו לעידן שכליו עדינים די הצורך\nלקרוא אותן. המגילות חיכו אלפיים שנה. ה־qibla חיכתה אלף\nוארבע מאות שנה. עידן הקריאה, בלוח הקנון, הוא זה.
\nב־1965 הותקנו המגילות המאוחדות על הרכס במערב ירושלים, במבנה שהוא\nעצמו טענה. היכל הספר, מאת Frederick Kiesler ו־Armand Bartos, הוא\nשני שלישים מתחת לפני האדמה; כיפתו הלבנה משחזרת בקנה מידה אדריכלי את\nמכסה הכדים ממערה 1, והוא ניצב במכוון מול קיר עצמאי של בזלת שחורה —\nבני האור ובני החושך, יצוקים בבטון ובאבן.[10]\n\nנכנסים דרך מעבר נמוך הדומה לפי מערה. Collins, בצפותו בקהלים, התיר\nלעצמו משפט בלטריסטי אחד על מה שהמגילות הפכו להיות: \"מאות אלפי בני\nאדם חיכו בסבלנות לחטוף מבט בשברים בלתי־קריאים נבחרים בתיבות תצוגה\nמוארות בעמעום ופנו משם בתחושה שנגעו בעבר\".
\nאני יכולה לדווח על התחושה הזאת, מפני שבחנתי אותה בתנאים טובים\nבלתי־רגילים. ביקרתי בהיכל בראשית סתיו 2022, ביום ירושלמי לוהט\nבאכזריות, ובכך שעמדתי בתור ראשונה בשעת הפתיחה היה המבנה כולו שלי\nכעשר דקות. מה שלא הייתי מוכנה לו היה האוויר. הפנים מהונדס לקלף —\nקריר, עמום ולח קלות — והכניסה אליו מן הזוהר המדברי היא חילוף עולם:\nלחות מינרלית, תנאי מערה מיוצרים בתוך כיפה לבנה, כה זרים באותו אקלים\nעד שזיכרוני תייק אותם כמקום כלשהו מחוץ לכדור הארץ; מעצבי ההפקה של\nAlien עבדו באותו מפתח, אף שההיכל לובש אותו בשלווה. האדריכלות\nעושה בדיוק את מה שעשו הכדים. זהו אקלים בצורת מבנה, השומר על המגילות\nמשוכנעות שהן עדיין בצוק. לבד באותו מסדרון, עם הפקסימיליה של מגילת\nישעיהו כרוכה סביב תוף כמו תורה פתוחה בכל דפיה בבת אחת, שני שעוני\nהמאמר הזה נשמעו שניהם — זה שאזל ב־68 לספירה, וזה, בספירת הקנון,\nבשנה 77 ורץ.
\nאני חבה לקורא גילוי אחד נוסף, שכן קורפוס זה נוהג להראות את עבודתו.\nהמסע הזה הוא מקום ההתחלה של פרויקט זה. אותה נסיעה לקחה אותי מעבר\nלגבול אל פטרה, דרך הסיק אל החזיתות החצובות של העיר שאליה מצביעה\nראיית ה־qibla; ובערב שוויון היום והלילה של סתיו 2022, על גג מלון,\nהחלטתי להתחיל לבנות את Wheel of Heaven. אני מזכירה זאת לא כראיה\nולא כאות אלא כמוצא: הקסם שמאמר זה מוצא בספריות טמונות, שנות ציר\nוארכיונים מדבריים אינו נטול פניות, ועליכם לשקול את טיעוניו בידיעה\nזו. המגילות מלמדות את אותה הרמנויטיקה — כל פשר מספר לך יותר על\nדורו של הפרשן מאשר על דורו של חבקוק.
\nCollins נשען על סיפור עם כדי לתאר את נושאו: ביוגרפיית המגילות\n\"דומה משהו לזו של Rip van Winkle. בעוד טקסטים אחרים מן העת העתיקה\nהשפיעו על הרנסנס או על הרפורמציה, המגילות פשוט ישנו. מה שראינו\nבשישים וחמש השנים האחרונות בערך אינו כה ביוגרפיה כמו חיים־שלאחר־מוות\nשל תחייה\". שורת הסיום שלו רצה באותו כיוון: \"כל המגילות נמסרו כעת\nסוף־סוף לאור היום. ביוגרפיית הקורפוס עודנה בגיל ההתבגרות שלה\".
\nגיל התבגרות שהחל בשנה הראשונה. זו כל טענתו הספקולטיבית של מאמר זה,\nוניתן לנסחה בשני משפטים. קהילה שהאמינה שהיא חיה בקץ עידן אטמה את\nספרייתה — את חנוך שלה, את הקוסמולוגיה שלה של שתי הרוחות, את \"בני\nהאלוהים\" שלה, את אלוהים השמימי שלה בשם מלכיצדק — אל כדים בצוק,\nוהכדים נשארו סגורים לאורך כל מהלך העידן שכתביו נערכו, תורגמו ונסגרו\nבלעדיהם. הם נפתחו בחודשים הראשונים של הלוח הסופר מהירושימה, אל הדור\nהיחיד המצויד בפילולוגיה לקרוא אותם, בצילום לקבע אותם, במחשב לשחזר\nאותם, ו — לפי מהלך הקנון — בהסבר למקם אותם. קריאת הספקן זמינה\nומכובדת: מערות נשחקות, רועים משוטטים, איזושהי שנה הייתה חייבת להיות\nהשנה. קריאת הקורפוס היא זו שאליה שמו מחייב אותו: שעידן של גילוי\nיתחיל בגילוי משהו, וכך היה — כד אחר כד של קולות, ערים בשנה הראשונה,\nעדיין נקראים בשנה 81.
\n