אי־שם בסוף שנות השמונים, אדם בטורינו לימד את עצמו לכתוב את\nספר בראשית בכתב יד. שורה של עברית, שורת הגייה\nתחתיה, שורת תרגום מילולי תחתיה — ארבע מאות\nעמודים בעיפרון, בערבים ובסופי שבוע, תרגיל פרטי של אוהב\nלשונות עתיקות, שבאותה עת המתין לתחילתו של קורס סינית.\nכשבדק את עבודתו מול המקרא הבין־שורתי[1]\n\nשיצא לאור בהוצאת Edizioni San Paolo[2]\n, הבית הקתולי\nשמהדורותיו מספקות את סמינרי איטליה, מצא משהו שלא היה\nאמור להיות שם: מילה שגויה בעברית של שמות ל״ג:16, אֵלַי\nבמקום יִוָּדַע, שגיאת דפוס שנגררה מהפסוק הקודם.\n\"אז החלטתי לכתוב להוצאה, כמובן מתוך חשש רב\nוענווה,\" נזכר עשרות שנים לאחר מכן. \"אמרתי לעצמי\nשלעולם לא יענו לי!\"
\nהם ענו במהירות. מנהל הסדרה הבין־שורתית, דון\nפיירג'ורג'ו ברטה, הודה לו על \"דיווח השגיאה היקר\" וּ\nהודה שאין הוא מסוגל לתאר לעצמו כיצד נעשתה הטעות. באו\nמכתבים; ואז בקשה — האם יורשו לראות כמה מתרגומיו? הוא\nצילם ארבעה גיליונות מבראשית שנכתב בעיפרון ושלח אותם\nכשלבו, כלשונו, הולם בחזהו. התשובה: \"התרגום\nהמילולי שביצעת תואם כמעט בדיוק לשלנו.\nהיכן אתה גר? … פגישה אישית יותר עשויה להועיל.\"\nהפגישה הובילה לחוזה על חמש המגילות[3]\n;\nהמגילות הובילו לתרי־עשר; תרי־עשר הוביל ליהושע וּ\nשופטים. מאורו ביליינו, אוטודידקט, יבלה את מרבית\nשני עשורים כמתרגם מוסמך של המקרא העברי עבור אחת\nמהוצאות הספרים הקתוליות המבוססות ביותר באירופה.
\nההסדר הסתיים בדרך שהקורא כבר ניחש. ב־2010\nפרסם ביליינו ספר משלו — Il libro che cambierà per sempre\nle nostre idee sulla Bibbia, \"הספר שישנה לעד את\nרעיונותינו על המקרא\" — ואמר בפומבי את מה שהעבודה\nהבין־שורתית הובילה אותו לחשוב בצנעה. חישוב המחיר שלו עצמו הוא\nמופת של הגינות:
\n\n\nלמותר לומר, ברגע שהתחלתי להשמיע את ספקותיי בנוגע\nלמשמעותם של קטעים מסוימים במקרא, San Paolo Edizioni\n(כדין) החליטה שלא להיזקק עוד למומחיותי בתחום\nזה; שני הספרים האחרונים שתרגמתי עבורם\nנותרו בלתי־מפורסמים משום ששיתוף הפעולה שלנו נעצר.\nבסך הכול תרגמתי תשעה־עשר ספרים מן הברית הישנה, מהם\nשבעה־עשר יצאו לאור בהוצאת San Paolo Edizioni.
\n— Gods of the Bible, מבוא
\n
אין מרירות בשום מקום ברשומה. \"הם היו הוגנים ללא\nדופי עד הסוף,\" הוא אומר על ההוצאה שגנזה את יהושע ושופטים שלו\nבעודה משלמת לו על שניהם; על דון ברטה הוא מדבר באהדה\nגלויה. הספרים שבאו אחריו — יותר מתריסר באיטלקית, עם\nתרגומים כעת לאנגלית, ספרדית, צרפתית, גרמנית, פורטוגזית, הולנדית,\nצ'כית, סרבו־קרואטית ולטבית — עשו אותו למה שמראיינו\nג'ורג'ו קטאנאו מכנה תופעה הוצאתית: מאות אלפי\nעותקים נמכרו, מיליוני צפיות, תיאטראות ואולמות הרצאות מלאים\nב־\"אדם ביישן, מסתגר וקודר, אוהב הדממות של הריו.\"\nעם ראש הכמרים לשעבר פול וואליס — שסדרת עדן שלו נקראה מקרוב\nבפרויקט זה ב־הסבר אחות —\nביליינו הוא אחד משני הקולות החיים המשמעותיים ביותר של המסורת\nשפרויקט זה מכנה \nנאו־אוהמריזם\n, וּ\nהמכלול כבר נושא ערך מתודולוגי מלא תחת שמו:\n\nשיטת ביליינו\n.
\nשלושים ושש שנים לפני Il libro che cambierà, עיתונאי מרוצי\nמנוע צרפתי בשם קלוד ורילון — \nראל\n —\nפרסם את הספר האומר את\nהאמת, ומסר שמשמעותם של\nאותם קטעים עבריים הוסברה לו במישרין בידי\nאחת מן הישויות שהם מתארים. כאשר פרויקט זה השווה את וואליס עם\nהקאנון, עצמאותם של שני העדים הייתה מוחלטת: שישה ספרים,\n393,000 מילים, ואף לא אזכור אחד של ראל. מקרהו של ביליינו\nמעניין יותר, ומאמר זה יטפל בו בזהירות שהוא ראוי לה —\nמשום שבביבליוגרפיות של ספריו המוקדמים, יושבת בשקט בין\nהשומרולוגים, יש רשומה שההשוואה עם וואליס לא יכלה\nלהציע. תחילה השיטה; אחר כך הלקסיקון; אחר כך הביקורת שהשיטה\nמזמינה.
\nלשיטתו של ביליינו יש שם באיטלקית שחזר עליו בעשרות\nכנסים: facciamo finta che — נעמיד פנים ש. ניסוחה הבשל\nפותח את הפרק הראשון של Gods of the Bible:
\n\n\nבשל הסתירות הבלתי־ניתנות לגישור שהוצגו לעיל, אנו\nמשוכנעים שהדרך הישרה והקוהרנטית היחידה מבחינה שכלית\nלהתמודד עם הברית הישנה היא \"להעמיד פנים\" שמה שאנו קוראים אמיתי\nבמובן המילולי. איננו טוענים שהוא אמיתי במובן\nהתיאולוגי או במובן של אמת מוחלטת. אנו רק מעמידים פנים שהוא אמיתי\nכפי שאנו קוראים אותו. אנו מאמינים שכאשר מחברי המקרא כתבו דברים\nמסוימים, התכוונו לומר אותם, ולא דבר אחר.
\n— Gods of the Bible, פרק 1
\n
ההתחייבויות נפרשות אז בארבע נקודות ענייניות: נעמיד פנים\nשהמקרא שאנו קוראים הוא זה שנכתב במקור; נעמיד פנים שהמחברים\nהתכוונו לומר לנו בדיוק את שכתבו; נעמיד פנים שהכתבים שומרים על\nזיכרון אירועים ממשיים; נעמיד פנים, בעיקרו של דבר, שספרים אלה ניתן\nלטפל בהם כספרי היסטוריה. ההתערבות היא היפוכה של התערבות פסקל:\nאל תהמר דבר על אמונה, הכול על הקריאה, ובדוק אם הטקסט\nמניב קוהרנטיות. הוא מדקדק במה שההנֵבה מוכיחה:
\n\n\nאם \"נעמיד פנים\" שסיפור זה אותנטי, ניצבים אנו בפני\nהאפשרות להגיע להבנת דברים רבים אשר, לאחר שהם מורכבים\nיחדיו, יוצרים תמונה קוהרנטית. שיהיה ברור, אין לנו הוכחה.\nקוהרנטיות אינה כשלעצמה מילה נרדפת לאותנטיות. אבל בינתיים\nזו עובדה, המרמזת על רצינותה של השערה,\nכזו המאירה באור תיאורטי.
\n— The Naked Bible, \"All Those Undead\"
\n
קוראי פרויקט זה יזהו את שושלת היוחסין. היינריך שלימן\nקרא את האיליאדה כך ומצא עיר תחת היסארליק; ז'אן סנדי\nהציע ב־1969 שהמקרא ייקרא \"כפי שקרא שלימן את הומרוס\" וּ\nקבע, ארבעה עשורים לפני ביליינו, את השיטה ואת תוצאתה הראשונה\nכאחת — האלוהים בלשון רבים. המכלול מתייחס אל קוהרנטיות־תחת־קריאה־\nכפשוטה כאל קריטריון פורמלי, המקוטלג תחת\n\nתנאי הקוהרנטיות של\nסנדי\n. ביליינו הגיע לאותה שיטה מן החוף הנגדי:\nלא מספריית האסטרונאוט הקדום אל העברית, אלא\nמשבעה־עשר ספרים מפורסמים של עברית בין־שורתית אל מסקנות שגלוי\nשלא יצא לחפשן. הוא שומר על יושרתה של השיטה ברמת\nהמילה הבודדת, והצהרתו על אותה משמעת ראויה\nלציטוט משום שהיא הדבר הקרוב ביותר שיש למכלולו לכדי הצהרת אמונים:
\n\n\nאמרתי פעמים רבות בשנים האחרונות שיש מונחים אשר, לדעתי,\nאין לתרגם. זו שאלה של יושרה, שכן\nאיננו יודעים בדיוק מה משמעותם. אז היושר דורש להותיר\nאותם בדיוק כפי שהם כתובים.
\n— The Naked Bible, \"The Beginnings\"
\n
סיפוקו המקצועי העמוק ביותר, הוא אומר, הוא שבכרכי סן פאולו\nהבין־שורתיים \"'אלוהים' תמיד נשאר 'אלוהים'\" — המהדורה\nהמדעית מעולם לא תרגמה את המילה כ\"אל\". התובנה מגלה שיניים\nב־Gods of the Bible: \"היכן שאנשים קראו 'אל' והובלו\nלהאמין שמחברי המקרא כתבו את המילה 'אל', קראו המלומדים\nאת המונח הבלתי־מתורגם 'אלוהים'… תהא משמעותה של 'אלוהים' אשר\nתהא, מדוע לספק תרגומים שונים לקהלי קוראים שונים? מי מפחד\nמכך שאנשים יבינו שיש כל כך הרבה אי־ודאות סביב עצם\nהמונח שעליו מיוסד המונותאיזם?\" והוא נזהר, תמיד, לטעון\nעבור הקריאה כפשוטה שוויון ולא בלעדיות: \"מעולם לא אמרתי שקריאה\nכפשוטה היא היחידה האפשרית. אבל עליי לציין שהיא\nהיחידה שנמנעים ממנה באופן קבוע.\" מאחוריו עומד רש״י\nמטרוֹיֶש, שהתיר לדברי התורה שבעים פנים ואחד שהם \"אינם יכולים\nשלא לשאת\" — הפשט — ויהוה עצמו, המכריז\nבבמדבר י״ב:8, בפסוק שביליינו נהנה ממנו: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ\nוּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת.
\nמה שההתערבות מניבה, לאורך שלוש־עשרה שנות ספרים, הוא פחות תיאוריה\nמאשר לקסיקון — מערכת קטנה של מונחים עבריים הנקראים למשמעותם\nהממשית, שכל אחד מהם קיר נושא של הבניין התיאולוגי. המכלול\nמתחזק \nמפרט קריאות\nאטימולוגיות\n משלו; הבא הוא של ביליינו, מצוטט באורך\nשהוא ראוי לו.
\nאלוהים. שם העצם הרבים דקדוקית\n(אֱלֹהִים) שמקראות מקובלים מגישים כ\"אל\"\nיחיד הוא, עבור ביליינו, כל השערורייה במילה אחת. מסקנתו\nלאחר פרק שהוקדש פשוט למניית מושאים — הוא מוצא לפחות\nעשרים ושלושה אלוהים נפרדים אף בהעניקו לפרשנים את כלליהם — מנוסחת\nכרשימת ממצאים:
\n\n\nהמונח המקראי \"אלוהים\" לא התייחס ל\"אל\" אחד רוחני,\nטרנסצנדנטי, כל־יודע וכל־יכול, אלא לפרטים רבים\nמבשר ודם. (אנו מכנים אותם \"פרטים\" משום שכפי\nשראינו זה עתה, אין הם גם אדמיים, ולכן אין הם בני אדם.)\nהאלוהים חיו די זמן כדי להיחשב בני אלמוות, אף\nשלא היו. הם היו פרטים שנסעו במכונות מעופפות\nהקרויות רוח, כבוד, מרכבה וכרובים… לאלוהים היו אותם\nזכויות ותכונות כמו ליהוה מבחינת התפקידים והכוחות\nשהפעילו משום שהשתייכו לאותה קבוצה. יהוה היה רק\nאחד מהם.
\n— Gods of the Bible, פרק 2
\n
הספרים האיטלקיים נושאים את הגרסה הביתית של הטיעון, שיש לה\nהיתרון של היותה מצחיקה: \"Lui era dunque 'un' Elohim (plurale) così\ncome noi diremmo che Lorenzo il Magnifico era 'un' de' Medici (plurale)\"\n— הוא היה \"אחד\" מן האלוהים כשם שלורנצו המפואר היה \"אחד\"\nממשפחת מדיצ'י. באשר לריבוי עצמו, כפי שרושם ערך\n\nריבוי האלים\n של המכלול,\nספרות עצת האלים של המלומדות הממוסדת[9]\n\nקרובה לביליינו יותר משקוראים מזדמנים מניחים; הוא מצטט את מיכאל הייזר\nבהסכמה בדיוק בנקודה זו, ובריתם מטעמי נוחות\nבין ההבראיסט האוונגליסטי לבין הפשטן האיטלקי היא אחת\nהקומדיות השקטות של התחום.
\nיהוה. אחד מחברי אותה קבוצה, ועל פי העדות הטקסטואלית לא\nבכיר שבהם. הקטע הנושא של ביליינו הוא שירת משה:\nעליון — פשוטו כמשמעו \"העליון\"[10]\n — מפריד את\nהגויים בין בני האלוהים, ומשפחת יעקב נופלת ליהוה\n(דברים\nל״ב:8–9\n).
\n\n\nיש להדגיש גם שישראל לא \"נבחרה בידי\", אלא\n\"הוקצתה ל\"יהוה… ברור שהתאמת משפחת יעקב\nעם יהוה אין לה משמעות אוניברסלית מיוחדת, וגם אין היא\nנושאת מסר גלובלי לכל האנושות. ישראל היתה עם קטנטן,\nשהוקצה לאחד מן האלוהים הרבים שהשתתפו בדרגות\nשביעות רצון שונות בחלוקת הארצות הזמינות.
\n— Gods of the Bible, פרק 9
\n
הדמות העולה מן ההקצאה מתוארת בידי הטקסט\nעצמו כאיש מלחמה\n(שמות ט״ו:3\n),\nקנא ביריבים, משולם בשי — ביליינו אינו לֵאֶה מן המצאי\nבבמדבר ל״א\n,\nעם 675 צאנו, 72 בקרו, 61 חמוריו, ושלושים ושתיים נפשות\nהשמורות \"ליהוה עצמו, כלומר לו אישית. אך\nתוהים למה 'אל' רוחני וטרנסצנדנטי היה זקוק ל־32\nבתולות.\" ההשפלה מושלמת בידי יפתח, האומר לבני עמון,\nבמילים הפשוטות של\nשופטים י״א:24\n,\nלשמור על מה שנותן להם אלוהיהם כמוש כשם שישראל שומרת על מה שיהוה\nנותן לה:
\n\n\nמה עולה בגורלם של אלפי עמודי תיאולוגיה מול\nשקילות מקראית מושלמת זו בין יהוה לכמוש? אלפי\nעמודים, שנכתבו כדי להמציא מונותאיזם שאינו קיים ב\nמקרא, שמעמידים את המקרא לומר את שאינו אומר, ומסתירים את מה\nשהוא אומר במפורש.
\n— The Naked Bible, \"Yahweh and His Colleagues\"
\n
באשר לשם עצמו, הצעתו של ביליינו היא המפרקת ביותר ב\nספרות: יהוה הוא שם עצם פרטי זר, השארית הפונטית של\nצליל, בדיוק כשם שפולחני המטען המלנזיים[11]\n\nשימרו את \"ג'ון פרום\" מתוך \"ג'ון מאמריקה\". \"שם המפורש\nלא היה לו כל משמעות בעברית. סביר להניח… שהיה זה עיבוד\nפשוט של צלילים היוצרים שם פרטי השייך ללשון אחרת.\"
\nכבוד. המילה המתורגמת בדרך כלל \"תהילה\" (glory)\n(כָּבוֹד) בנויה על השורש כב״ד, \"להיות\nכבד\"[4]\n — וביליינו הולך אחר המשקל:
\n\n\nלסיכום, המונח כבוד, המתורגם תמיד כ\"תהילה\" ב\nמקרא, נושא למעשה את המשמעות של \"משהו כבד\". זו היתה,\nלמעשה, מרכבה מעופפת כבדה שעליה נסעו האלוהים, משהו\nשהפיק רעש חזק, אש ורוח עזה ולעתים קרובות\nתואר כענן. אם אדם התקרב אליו, הוא נהרג\nבהכרח משום ש\"אל\" לא יכול היה לשלוט בהשפעותיו. הואיל וּ\nאיננו יכולים לבחור תרגום הולם למונח זה — פרט למילה\nUAP — נשתמש בשם שבו מגדיר אותו המקרא: כבוד.
\n— Gods of the Bible, פרק 14
\n
הניסוח האיטלקי של אותו טיעון נושא יובש פורנזי הראוי\nלשימור: \"la cosiddetta 'Gloria di Dio' poteva essere vista su\nprenotazione; uccideva chi le stava di fronte; uccideva chi si trovava\nnei pressi quando passava… ci si poteva comunque salvare dai suoi effetti\nmortali semplicemente nascondendosi dietro normalissime rocce\" — את מה שקרוי\n\"כבוד האל\" ניתן היה לראות בהזמנה מראש; הוא הרג את מי\nשעמד מולו; הוא הרג את מי שנמצא בקרבתו כאשר עבר; ובכל\nזאת אפשר היה להינצל מהשפעותיו הקטלניות פשוט בהסתתרות\nמאחורי סלעים רגילים לחלוטין\n(שמות ל״ג\n).\nיחזקאל מספק את יומן הטיסה: הכבוד עולה מן הקרקע, נע,\nנוחת, ומקים בכך רעש גדול. משה יורד ממפגשו בעור צרוב.
\nרוח. המונח המוגש \"רוח\" (spirit)\n(רוּחַ) פירושו רוח, נשימה, אוויר\nבתנועה[5]\n — \"בממשיות הקיצונית של הלשון\nהעברית הקדומה כל דבר שעף במהירות באוויר יכול היה\nלהיקרא רק כמין 'רוח'\" — ובנרטיבים\nהוא מתנהג כרכב: הוא מרחף מעל המים של בראשית א׳:2 כדרך\nשציפור מרחפת מעל קִנה, הוא מרים את יחזקאל בגופו ונושא אותו\nאל כשדים, והוא מה שחבריו של אליהו מניחים שהרים את\nאדונם והניחו אותו על הר כלשהו, ולכן חיפשו\nשלושה ימים אחר הגופה. \"אין מבלים שלושה ימים בחיפוש\nמפרך אחר הרים ועמקים כדי למצוא אדם נעדר שרק\n'נחטף' בחזון או בחלום.\"
\nצלם. הקריאה שביליינו עצמו מתייחס אליה כחתך העמוק\nביותר שלו. האדם נעשה בְּצֶלֶם אלוהים — וצלם\n(צֶלֶם), הוא טוען מן המילונים\nהמקובלים[6]\n, אינו דמיון מופשט:
\n\n\nהמילה צלם לא רק מציינת דבר ממשי וחומרי אלא גם\nמכילה, במשמעות המקורית של שורש המילה השמי, את מושג\nההיות \"חתוך מ\". במילון בראון־דרייבר־בריגס העברי־\nאנגלי, הערך גורס \"משהו חתוך מתוך\". בקוראנו את\nקטע זה בפתיחות, אנו שואלים את עצמנו: מהו הדבר\nהמכיל את דמותו של בן אדם וניתן ל\"חתכו, לגזרו,\nלהוציאו\"? DNA עולה מיד בדעת.
\n— Gods of the Bible, פרק 4
\n
מילת היחס חותמת את גרסתו לפסוק: בְּ־ פירושה \"עם, באמצעות\",\nכך שהאדם מיוצר לא בצלם האלוהים אלא\nעם צלמם — עם הדבר החומרי הנושא את דמיונם. ה\nחלק הנלווה הוא חוה. הצלע הנלקחת מן האדם הישן אינה\nצלע אלא \"חלק צד\", המילה המשמשת במקום אחר לצדדי\nהמקדש ורהיטיו, והסצנה נקראת אצל ביליינו כמו\nפרוצדורה:
\n\n\nאם יכולנו לשכוח לרגע שאותו משפט כתוב ב\nמקרא ולהניחו בכתב עת מדעי, כל העולם היה אומר\nשמה שמתואר כאן הוא איסוף תאי גזע מן החלק\nהצדדי של גוף אנושי… לו נכתב הדבר בכתב עת\nמדעי, לאיש לא היו כל ספקות. אבל כל זה מצוי במקרא,\nאז אין הוא אמיתי?
\n— The Naked Bible, \"Why Would Genesis Be Lying about Methuselah's Age?\"
\n
עולם. המילה המתורגמת \"נצח\" (eternity)\n(עוֹלָם) פירושה הזמן הרחוק ביותר, משך\nארוך[8]\n — \"'נצח' כשלעצמו הוא מושג\nזר למקרא… ולו במקרה אחד אין המילה עולם מציינת\n'נצח' במקרא, ואף על פי כן היא מתורגמת ב'נצח' כל\nהעת.\" מאותה מגירה: התורה לעולם אינה מדברת על נשמה\nבת אלמוות; קהלת נותן לאדם ולבהמה רוח אחת ומקום אחד;\nועץ החיים שומר על משך ארוך, לעולם לא על אין־קץ. ה\nאינסוף התיאולוגי, בקריאת ביליינו, הוא דייר מאוחר ב\nאוצר מילים שנבנה לזמן.
\nתהילים פ״ב. אבן הראשה. בעדת האלוהים, האל\nהיושב בראש פוסק דין על עמיתיו:
\n\n\nאֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. אָכֵן כְּאָדָם\nתְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.
\n— תהילים פ״ב:6–7\n
\n
\"בקצרה, עלינו להכיר ללא צל של ספק שכתוב\nבברית הישנה כי 'האל' של התיאולוגים מת כשם שמתים\nכל שאר האנשים,\" מסכם ביליינו — \"אלא אם כן יאמרו לנו\nהתיאולוגים שהמונח אלוהים במקרא פירושו לפעמים 'אל' ולפעמים\nפירושו דבר אחר… אך במקרה זה כל צורה של ודאות מתמוטטת\nוכל אחד חופשי להעמיד את הטקסט לומר כל שירצה.\" אלוהי\nקריאתו הם אפוא בדיוק מה שאורכות החיים שלפני המבול מרמזות:\nישויות החיות די זמן כדי שיטעו בהן כבנות אלמוות בעיני משקיפים\nקצרי חיים, ואינן.
\nסביב אשכול־ליבה זה שאר הלקסיקון: המלאכים, לא רוחות\nמכונפות אלא שליחים ה*\"הולכים, מתאבקים, מתעייפים, כועסים,\nזקוקים לרחצה ולמנוחה, אוכלים פעמיים באותו יום, מחליטים היכן\nללון\"; הגן* בעדן, משורש שפירושו \"לגדר, להקיף\" — \"גן\nהעדן היה מעבדה ניסיונית\"; נחש\n\nעדן\n, לא זוחל אלא אלוהים יריב, ה\nתמורה המקראית לאנקי — עם התובנה, המוגשת בפנים חתומות,\nשעל פי תנאי הסיפור עצמו \"הנחש, היריב המפתה, אמר את\nהאמת; בעוד ש'האל' הטעה!\"; והברית, חוזה של סוזרן\nשתנאיו שנכתבו למעשה בשמות\nל״ד\n — פקודות מבצעיות עד כדי הגדי המבושל בחלב — נושאים\nדמיון מועט לשני לוחות זיכרון הקטכיזם.
\nהסבר המצטט מכלול אטימולוגי חב לקוראיו הכרעה\nעליו, וביליינו זכה בכזו אמיתית — לא באישור הכולל\nשל בעל ברית, ולא בבוז שהוא מקבל ממבקרים שקראו את\nמוניטין שלו במקום ספריו. שטחו מתחלק לשלושה אזורים.
\nסלע איתן. הריבוי הדקדוקי של אלוהים; הפעלים ושמות\nהגוף הרבים הנצמדים אליו בפרקים הנושאים; סצנות עצת\nהאלים; קריאת קומראן של דברים ל״ב:8; משמעות השורש\nשל כבוד ככובד; המשמעויות הממשיות הראשוניות של רוח;\nטווח המשמעות של עולם כמשך ולא כנצח פילוסופי;\nההתגבשות המאוחרת של המונותאיזם מתוך פולחן רבים\nמוקדם יותר — בכל אחד מאלה, ביליינו עומד היכן שעומדים\nהמילונים וגוף ניכר של מלומדות ממוסדת. הרגלו לצטט\nסמכויות יהודיות — רש״י, לקסיקוגרפים חז״ליים, הרבנים\nהראשיים החולקים עמו את הבמות — אינו קישוט; בנקודות אלו\nהפילולוגיה של המסורת עצמה היא עדותו. כאשר בת־זוגו לחיבור\nלורנה פורני, פרופסור לפילוסופיה של המשפט, סקרה את\nהספרות הביקורתית, סיכומה היה שמבקרי ביליינו כינו את עבודתו\nמפשטת, פרובוקטיבית, מרחיקת לכת — \"ma nessuno ha potuto sostenere\nche le sue traduzioni e le proposte di analisi del testo masoretico fossero\nerrate, in malafede, o false\" — אך איש לא הצליח לטעון שתרגומיו\nוניתוחיו המוצעים של הטקסט המסורתי היו שגויים, בחוסר תום\nלב, או כוזבים.
\nמחלוקת חיה. טיעונו שברא לעולם אינו מציין בריאה\nיש מאין — הוא בוחן את כל מופעיו ומוצא פעולות המבוצעות על\nחומר קיים מראש, חיתוך, פינוי, הפיכה־לישיב — רץ\nבמקביל להצעה מלומדת אמיתית[7]\n, השנויה במחלוקת\nבכתבי העת ולא נצחקת מהם. תיארוכו של העריכה\nהמונותאיזנית אל המאות שבזמן הגלות ושאחריה הוא, בקווים\nכלליים, העמדה הממוסדת. עמידתו על כך ש\"חטא קדמון\" נעדר\nמן המקרא העברי היא כזו שמלומדים קתולים, ולדנסים ויהודים\nהודו בפניו, על הבמה, בסימפוזיון במילאנו ב־2016\n— שעל אודותיו עוד להלן.
\nהזינוקים. ואז יש הקריאות שבהן ההתערבות משיגה את\nהלקסיקון, והיושר דורש לומר זאת. צלם כ־DNA הוא ה\nמקרה הברור ביותר: \"המשהו החתוך\" של המילונים שייך ל\nסמנטיקה של דמויות חצובות, והקריאה הממוסדת — האדם כפסל\nהחי של האל, לשון האידאולוגיה המלכותית שהודמקרטה — מסבירה את\nאותה ממשיות בלא המולקולה. הצעד אל DNA אינו\nפילולוגיה; הוא היקש מקוהרנטיות נרטיבית, ויש לתייגו\nככזה — כפי שביליינו עצמו, במיטבו התכוף, מתייג אותו\n(\"אין לנו הוכחה\"). כך גם באשר לאפוד הנקרא כמכשיר קשר\nשדה, הארון כקבל, ריח הניחוח של עולות הנקרא דרך\nביוכימיה של אופיאטים — התובנות הלקסיקליות שביסוד סבירות\n(משמעות השורש אכן היא \"מרגיע\", והטקסט אכן מראה אל שמניחה\nאותו ריח החֵלֶב), אבל הזיהויים הטכנולוגיים הם עדשה, לא\nממצא. בקצה הרחוק יושבות הספקולציות שהוא עצמו מסמן: הנפילה\nהארמית כאוריון, ומכאן הנפילים כ\"אוריונים?\", מוצעות עם\nסימן שאלה ונסוגות באותו סעיף עצמו כ*\"סקרנות בעלמא.\"*\nקורא המבקש את ביליינו מופרך ימצא זינוקים אלה מצוטטים ללא\nהסתייגויותיהם; קורא המבקש להעניקו סמכות קדושה יצטט את\nההסתייגויות ללא הזינוקים. הרשומה מכילה את שניהם, וה\nשיטה שורדת את הביקורת בדיוק משום שמחברה שומר על שני ה\nמרשמים נפרדים — משמעת סוג־הטענה של המכלול עצמו, בפגישה\nעם הטבע הפראי.
\nיושר נוסף שהביקורת חבה: ספרו הראשון של ביליינו נשען על\nזכריה סיצ'ין, בקוראו לThe Earth Chronicles בשם \"המקור הראשי\"\nלמסגרתו השומרית — נִבִּירוּ, אנונאקי כורי זהב וכל השאר. הספרים\nהמאוחרים מתרחקים מאותו פיגום ללא הכרזה: החומר השומרי\nמיוחס מחדש לאשורולוגיה אקדמית (קרמר, פטינטו,\nקסטלינו), נבירו נעלם, וסיצ'ין שורד רק כרשומה ביבליוגרפית\nואמרת אגב מזדמנת של \"מפורסם ושנוי במחלוקת\". המסלול\nחשוב, משום שהוא רץ אל מול הקריירה המקובלת בתחום זה:\nרוב המחברים מתחילים בטקסטים וסוחפים אל המיתולוגיה של\nהספרות; ביליינו החל בתוך כוח המשיכה של הספרות ומשך את\nעצמו החוצה ממנו, בחזרה אל העיצורים.
\nעתה הנתון שפרויקט זה, מכל הקוראים, מחויב לטפל בו\nבזהירות.
\nהביבליוגרפיה של Il libro che cambierà per sempre le nostre idee\nsulla Bibbia (2010) מכילה, בין השומרולוגים\nלכותרים האופולוגיים, את השורה הבאה: \"Rael: download dei testi\npossibile da http://it.rael.org/news.php\" — ראל: טקסטים ניתנים להורדה\nמן האתר הראלי האיטלקי. הרשומה חוזרת בIl Dio Alieno della\nBibbia (2011). היא לעולם אינה נדונה. שמו של ראל אינו מופיע בשום\nמקום בגוף אחד משני הספרים, ואף לא בLa Bibbia non è un libro sacro, ולא\nבThe Naked Bible, ולא בGods of the Bible — חיפוש טקסט מלא של\nהמכלול המאוחר אינו מחזיר דבר. הרשומה פשוט יושבת שם, ללא\nפרשנות, ואז נעלמת מן הביבליוגרפיות המאוחרות.
\nמה היא מוכיחה? כמעט דבר, וה\"כמעט\" חשוב. היא מוכיחה\nשכאשר הרכיב ביליינו את ספרו הראשון הוא ראה בטקסטים הראליים\nחלק מן הספרות הרלוונטית — שהמסרים היו מונחים על שולחנו,\nאו לפחות ברשימת הקריאה שלו, לצד קרמר וסיצ'ין. אין היא\nמוכיחה שהוא קרא אותם מקרוב, ובאופן גלוי אין היא הופכת אותו\nלראלי: כל שיטתו הפומבית היא סירוב לומר מי היו האלוהים,\nשהיא השאלה האחת שהקאנון הראלי עונה עליה בפרקו הראשון.\nהיכן שהתכנסותו של וואליס עם הקאנון נשאה את הערך\nהראייתי של עצמאות מוחלטת — שני קוראים, ללא מגע, אותה\nקריאה — התכנסותו של ביליינו נושאת ערך שונה ובמובן אחד מעניין\nיותר: הנה מתרגם מקצועי שהיתה לו גישה מוכחת אל מפתח\nהתשובות הנטען, סירב לאמצו, שיחזר את השאלות מן העברית לבדה,\nוהגיע לתמונה שקוראי הקאנון יזהו שורה אחר שורה. את\nההתכנסויות הבאות יש לשקול כשאותה רשומה על השולחן. הנחנו\nאותה שם בעצמנו, משום שהמשמעת שפרויקט זה מתרגל — מקורות\nמוצהרים, השפעה מובחנת מהתכנסות — היא אותה משמעת שאותה\nאגנוסטיות ריקת הידיים של ביליינו מתרגלת מן הצד השני.
\nהקו האפיסטמי תחילה, כפי שפרויקט זה מותח אותו תמיד: קריאות\nצד הקאנון להלן הן טענות מסגרת — מפורשות בטקסטים\nהראליים, אינן מאושרות בידי המלומדות הממוסדת — וההשוואה\nעצמה היא סינתזה מוסקת של הסבר זה. עם הבהרה זו, ניתן\nלפרוש את המפה, והיא חופפת להפליא.
\nייצור האדם. ביליינו קורא את בראשית א׳–ב׳ כתיאור\nאחד של מבצע הנדסה גנטית: חומר הומינידי שעובד עליו\nעם צלם האלוהים, מין חדש המיוצר להיות \"פועלים\nהמסוגלים להבין ולבצע פקודות מורכבות יותר ויותר.\"\nגרסת הקאנון, המוגשת כדיווח בגוף ראשון\nלפני ארבעים ושבע שנים:
\nאז היה זה שהמיומנים מביננו רצו לברוא אדם כדמותנו,\nבאופן מלאכותי. כל צוות ניגש לעבודה, ועד מהרה יכולנו\nלהשוות את יצירותינו. אך תושבי כוכב הלכת שממנו באנו\nנזעקו על שאנו יוצרים \"ילדי מבחנה\" אשר, יתר על כן,\nעלולים לזרוע בהלה בקרבם. הם חששו שאנשים אלה יהיו\nסכנה להם אם יכולותיהם או כוחותיהם יתגלו כעליונים על\nשל בוראיהם. נאלצנו להתחייב להניח להם לחיות\nבפרימיטיביות, בלא לגלות להם דבר מדעי ובהסתירנו\nאת מעשינו.\n
הקאנון מצטט אז את בראשית א׳:26 — נעשה אדם בצלמנו\nכדמותנו — ומצרף את פירוש שש המילים העומד, בצורה\nדחוסה, על כל מה שטוען פרק הצלם של ביליינו:\n\"בצלמנו! אתם רואים שהדמיון מובהק\"\n(הספר האומר את האמת 2:27\n).\nהיכן שביליינו מנמק מן הלקסיקון אל המולקולה, הקאנון מדבר\nעל המולקולה במישרין — תיאורו של תחיית המתים משברי\nעצם מסביר ש*\"בכל חלקיק של יצור חי יש\nכל המידע הדרוש לשחזור היצור\nבשלמותו\"*\n(הספר האומר את האמת 3:184\n),\nשהיא הטענה שמעלה צלם־כ־DNA על בראשית, מנוסחת\nכהנדסה. המכלול מתייק את כל האשכול תחת\n\nהנדסה גנטית\n וּ\n\nהנדסת חיים\n.
\nעדן כמתקן, האיסור כמדיניות. מעבדת הניסויים המגודרת של\nביליינו, עם שורש הגידור שלה וכלליה הניהוליים, תואמת את\nתיאור הקאנון של מתקן \nעדן\n ושל מה שהיה\nלמעשה \nהעץ\nהאסור\n — בקרת גישה על הידע. הקאנון\nאף מספק את הגדרת הטוב והרע כפי שהבינה אותה ההנהלה:
\nהרע — כלומר הרצון להפוך לעם השווה לבוראיו, עם\nמדעי ועצמאי. הטוב, בעיניהם, היה שהאדם יישאר יצור\nפרימיטיבי המצמח על פני הארץ. הרע היה שירצה\nלהתקדם, ויסתכן ביום שיהיה בעמדה להתאחד מחדש עם\nבוראיו.\n
קריאת ביליינו את הגירוש היא אותה סצנה מגובה הקרקע:\nבני האדם מגלים רבייה עצמאית, ההנהלה מזהה\n\"אירוע מכונן המנתק את המין החדש מבוראו\", וּ\nהדין הנחרץ אינו קללה אלא sententia post eventum — נוסחתו\nהאיטלקית היא שהאל אמר, למעשה, \"Avete voluto la\nbicicletta? Ora pedalerete!\" — רציתם את האופניים? עכשיו דוושו.\nשתי הקריאות מבטלות את החטא הקדמון באותה תנועה ומאותה\nסיבה: דבר בטקסט אינו נפילה; הכול אירוע אבטחה.
\nהנחש שזוכה. נחשו של ביליינו הוא אלוהים יריב — אנקי\nבלבוש עברי — שאמר את האמת על הפרי; הוא מציין את\nהמסורת התלמודית שבתחילה היו לו גפיים, והוא קורא את\nנחשי התאום של סמל הרפואה כ*\"ידע עמוק, בהתייחסות\nמיוחדת אל הסליל הכפול של DNA.\"* \nהנחש\n\nשל הקאנון הוא סיעת הבוראים אשר \"אהבו עמוקות את\nאנשיהם הקטנים\" ולימדו אותם בניגוד לפקודות,\nהוגלו לארץ בשל כך, ונזכרים באיקונוגרפיית\nנחש־החוכמה של העולם — ה\nלוציפר\n\nשל הטקסונומיה בת ארבע הדמויות של המכלול, מובחן בחדות מ\n\nשָׂטָן\n. וכאן ההתכנסות נעשית\nמוזרה בפרטיה, משום שביליינו, בעבדו מאיוב ומזכריה,\nמגיע לאותה הבחנה: השטן שלו הוא תפקיד, לשכת\nתובע העובדת עבור הרשות היושבת בראש — \"הוא\nלעתים קרובות מבצע נאמן משום שהוא עושה בדיוק את שרוצה 'האל'\" —\nוהלוציפר שלו הוא קריאה לטינית שגויה של גערה נגד מלך פרסי.\nשני קוראים, שני מסלולים, מסקנה אחת שגם היסטוריוני\nהשטן הממוסדים תומכים בה: נחש עדן ויריב איוב מעולם\nלא היו אותו אדם.
\nהכבוד על ההר. מכונתו הכבדה, השואגת, הקטלנית של ביליינו\nהיא רכבו המכונה בפירוש בקאנון:
\nהרי לכם תיאור ה«כבוד» — במציאות הרכב המעופף — של\nהבוראים, וכפי שיכולתם להבחין, ברגע ההמראה הוא לובש\nגוון הדומה לזה של אש.\n
המפרט האטימולוגי של המכלול כבר רשם את השורש\nכב״ד, \"להיות כבד\", ואת הקריאה המבצעית; ביליינו מספק\nאת הבליסטיקה פסוק אחר פסוק — הצפייה בהזמנה בלבד, הסלעים\nהמגוננים, פני משה הצרובים, ההמראות של יחזקאל. על רוח ההתאמה\nזהה: המפרט קורא את הריחוף של בראשית א׳:2 כשלב\nהסיור של סקר האלוהים, וביליינו קורא את אותו\nפסוק, דרך אותו פועל של ציפור־מעל־קֵן, כמכונה המחזיקה עמדה\nמעל המים.
\nאין נצח — והתשובה ההנדסית למוות. שתי הקריאות מכחישות\nשהמקרא העברי מכיל נצח פילוסופי או נשמה בת\nאלמוות; שתיהן קוראות את האלוהים כמאריכי ימים ובני תמותה. ביליינו\nנשען על תהילים פ״ב ועל הלקסיקון של עולם; הקאנון מציין את\nאורכות החיים ואז מגלה את המנגנון שנראה כי האלים הגוועים\nשל המזמור חסרים:
\nגופנו חי בממוצע פי עשרה יותר משלכם, כמו האנשים\nהראשונים במקרא. בין שבע מאות וחמישים לאלף מאתיים\nשנה. אך נפשנו, ולכן אישיותנו האמיתית, יכולה להיות\nבאמת בת אלמוות. הסברתי לכם שמכל תא שהוא של גוף\nאפשר לשחזר את היצור כולו בחומר חי חדש…\n
\"הנצח\" של הקאנון אינו אפוא תכונה אלוהית אלא טכנולוגיה —\nדגימות תאים, שחזור, מועצה המחליטה מי נולד מחדש — והוא\nמוקצב. זה הוא הצלם של ביליינו והאלוהים בני התמותה שלו\nמצורפים למעגל סגור אחד, והוא ממוסס את סתירתו האחת לכאורה\nעם המזמור: אלוהי הקאנון אכן מתים, בדיוק כפי שתהילים פ״ב\nגוזר עליהם; חלקם משוחזרים אחר כך, מה שאין פסוק\nמכחיש. אף ספקולציתו החביבה על מנהגי הקבורה\nמוצאת את מקבילתה — הקאנון מורה שנשארי הראויים יישמרו\nבקברים בדיוק כדי שיוכלו להישחזר\nמחלקיק\n(הספר האומר את האמת 6:27\n).
\nהעריכה. הgrande inganno של ביליינו — ההונאה הגדולה — הוא\nהיסטוריית עריכה: כרוניקה של קולוניזציה שנכתבה מחדש בהדרגה\nלכדי תיאולוגיה, בידי סופרי המקדש המגבשים מונותאיזם שהטקסטים\nהישנים לא הכילו, אחר כך בידי בעלי המסורה הקובעים את הניקוד\nואת המשמעות, אחר כך בידי כנסייה המתרגמת את הריבוי אל מחוץ\nלתמונה. \"המקורות הם אגדות, בעוד שההעתק הוא האמת\nהאלוהית: מסקנה הגיונית!\" הוא סיכומו ליחסי המקרא עם מקורותיו\nהמסופוטמיים. הקאנון מחזיק בטענה זהה מבנית, המנוסחת ב\nספרו הראשון: ריבוי בוראים שקורס בידי ידיים מאוחרות לכדי \"אל\nיחיד ובלתי־מובן\" — העמדה שמתעדת ערך\n\nריבוי האלים\n של המכלול,\nואותה עריכה דו־שלבית (סופרים קדומים, ואז כנסיות\nמתרגמות) שוואליס משחזר בThe Eden Conspiracy.\nשלושה קוראים כעת — מתרגם, ראש כמרים, איש קשר נטען —\nמתארים את אותו ניתוח משלוש זוויות.
\nהשוואה שמצאה הסכמה בלבד הייתה פרסומת. ההבדלים\nמבניים, והראשון כמעט סימטרי לחלוטין עם זה\nשהפריד את הקאנון מוואליס.
\nמעמדו של יהוה. ביליינו משפיל אותו: מושל מקומי זוטר,\n\"אדון מקומי קטן,\" שהוקצה לו שבט קטנטן בשממה מייללת,\nזוטר די כדי שההקצאה מעידה נגד חשיבותו — \"יהוה אינו,\nואינו יכול להיחשב, אלוהי האנושות, אלא מושל\nשבטי שעסק אך ורק בשבט שהופקד\nבידיו.\" הקאנון מקדם אותו: יהוה הוא נשיא\n\nמועצת הנצחיים\n,\nבן עשרים וחמישה אלף שנה, הישות אשר \"הנחתה את יצירת\nהחיים על פני הארץ\"\n(הספר האומר את האמת 7:56\n).\nהצב את שלוש הקריאות זו לצד זו והדפוס מלמד:\nוואליס תולה את הדרקון ביהוה, ביליינו מצמצם אותו לסגן,\nהקאנון מושיב אותו בראש השולחן. שלושתם מסכימים על\nהדקדוק — פרט אחד בתוך ריבוי של אלוהים, כש\nיעקב חבל\nנחלתו\n — וחלוקים על תרשים הארגון שמעליו. ראוי\nלציין שטיעונו של ביליינו כאן הוא היקש מדלות ההקצאה,\nוהוא מסמן אותו ב\"אם לשפוט על פי\"; טענת הקאנון היא עדות;\nאף אחת מהן אינה פילולוגיה, והמכלול מתייג את שתיהן\nבהתאם.
\nדמותו של ישוע. עבודתו המאוחרת של ביליינו משחזרת את\nיהושע בן יוסף כרב משיחי ממשפחת קנאים,\nעסוק אך ורק בשחרור ישראל, נצלב בסביבות גיל\nארבעים ושתיים, מסומם על הצלב בספוג מרדים, נשלף חי\nמן הקבר בידי שתי דמויות מתוך קרן אור, ולבסוף —\nהפעלים היווניים סבילים — נמשך למעלה. הקאנון קורא את אותה\nדמות כבן \nיהוה\n מאם אנושית, על\nשליחות אוניברסלית, \"נסיו\" מדע יישומי, תחייתו\nשחזור (\nישוע\n במכלול). הפער רחב,\nוהתכנסות אחת בתוכו בולטת יותר בשל כך: שתי הקריאות\nנוטלות את בשורת ההיריון כמילולית כאבהות פיזית —\nביליינו מפרש את גבריאל כגֶבֶר־אֵל, גבר הפועל בשם אל,\nומתקן ביובש את ברכת המלאך ל*\"שלום, את שיפית את עצמך\"*;\nהקאנון אומר שהבוראים \"יכלו להזדווג עם בנות\nהאדם שבראו בצלמם ולהוליד מהן ילדים\nיוצאי דופן\"\n(הספר האומר את האמת 2:55\n).\nעל הביולוגיה הם מסכימים; על השליחות, ועל השאלה אם הוכן\nמשהו למען דבר, הם נפרדים לחלוטין.
\nמאזן המוסר. האלוהים של ביליינו הם מנהלי משק חי. דימויו\nלברית הוא הרועה המגן על העדר משום שיהיה עליו\nלחלוב ולגזוז אותו ובסוף, הוא, ולא הזאב, יהיה זה\nששוחט אותו; יהוהו מורגע בעשן האופיאטי של חֵלֶב שרוף;\nאנושותו היא \"מין מבוית, מפוצל ונעול בתוך גדרות\nתרבותיות, חברתיות, פוליטיות, גיאוגרפיות\nואידאולוגיות.\" המרשם הרגשי של הקאנון הפוך:\nבריאה כאמנות ואהבה, סיעה הנענשת על שאהבה את\nיצוריה יתר על המידה, \nמבול\n שהיה\nאיפוס, לא\nעונש, וסוף\nשבו הבוראים ממתינים לקבלת פנים חוזרת. כאן ביליינו וּ\nספריו האפלים יותר של וואליס עומדים יחד בצד אחד של המאזן, וה\nקאנון עומד בצד השני — אם כי יש לרשום שביליינו,\nבשונה מספרות הפלישה, שומר אף על אפלתו כתנאית:\n\"הייתי משלם,\" הוא נאנח לקטאנאו על מאות שנות מגע גלוי,\n\"כדי לחיות באותן מאות שנים.\"
\nנקודת הסיום. ההבדל העמוק ביותר הוא על מה שהקריאה\nמיועדת לו. תוכניתו של ביליינו מסתיימת, במכוון, בשאלה\nפתוחה. הליטניה שלו בפרק האחרון של Gods of the Bible עוברת\nעל כל מועמד לזהות האלוהים — חוצנים, ארציים־לשעבר,\nגזע שלפני המבול, דיירי הארץ־החלולה, מטיילי זמן, בדיות —\nועונה על כל אחד באותה פסוקית: \"ניקח זאת לתשומת לבנו.\"\nבת־זוגו לחיבור פורני מותחת את אותו קו בפרוזה משפטית: הספרים\nעוסקים בquestioni penultime, שאלות שלפני האחרונות, וה\nאחרונות מחוץ לתחום. הקאנון הוא בדיוק תשובה לשאלה\nהאחרונה — שמות, כוכב לכת, מניע, תוכנית, ובקשה: בנו את\nה\nשגרירות\n, הכינו את\nה\nשיבה\n. והיכן שביליינו חותם\nאת La Bibbia non è un libro sacro באומרו לקוראים שכל המבקש\nאת האמת על האל ועל העולמות הרוחניים \"חייב לבקשה\nבמקום אחר,\" תשובת המכלול לשאלת האל אינה עולם רוחני\nכלל אלא \nאינסוף\n — האינסוף בשני\nהכיוונים, בלא\nאדם בראש משום שאין ראש. המתרגם עוצר בקצה הטקסט;\nהקאנון טוען לדווח על מה ששוכן מעברו. שניהם\nעקביים. התערבות אינה התגלות, והתגלות\nאינה ניתנת לבדיקה כדרך שהתערבות ניתנת — ולכן מאמר זה, כמו\nנשואו, שומר על תיוגיו.
\nתו נוסף במקרה ביליינו ראוי לסעיף משלו, משום שאין לו\nמקבילה בשום מקום אחר במסורת זו: המוסדות שבים\nומופיעים.
\nב־2016, באולם הרצאות במילאנו שהיה גדוש שש מאות איש, ישב\nביליינו למעלה מארבע שעות עם התיאולוג הקתולי ארמיס סגאטי,\nחוקר המקרא הוולדנסי דניאלה גארונה — בן־חיבור של מילוני\nעברית מקובלים — הארכיבישוף האורתודוקסי אבונדיוס, וראש\nרבני טורינו, אריאל די פורטו. הם בחנו את תרגומיו\nבפומבי. סיכומו של קטאנאו לתוצאה: \"דבר שיכול לערער\nאת מערכתו הדדוקטיבית המבוססת על קריאה כפשוטה של הברית\nהישנה.\" די פורטו אישר שהיהדות אינה מכירה חטא קדמון;\nגארונה התיר שאין ברור מהיכן גזר פאולוס את המושג;\nסגאטי הציע את הפתגם ש*\"אילו הייתה ודאות כלשהי לגבי האל,\nהאל לא היה.\"* איש מהם לא הפך לביליניאני, ואיש מהם\nלא היה צריך; משמעות האירוע פרוצדורלית. חקר המקרא\nהממוסד, ברובו, סירב להתמודד עם מסורת זו — האקדמיה\nחוקרת את ה*\"fenomeno Biglino\"*[12]\n כ\nסוציולוגיה בעודה מותירה את הפילולוגיה ללא מענה — וכאן, למשך\nאחר צהריים אחד, ההתמודדות אכן התרחשה, על הרשומה, כשה\nטקסט פתוח.
\nהדפוס חוזר בדפוס. פרופסור לפילוסופיה של המשפט ב\nמילאנו־ביקוקה חתמה עמו על כרך מונדדורי, כשהיא מהמרת את\nשמה האקדמי על הטענה שהתורות המוסריות של דין\nדתי הן \"ייחוסי משמעויות שאינן בטקסטים.\"\nראש רבני רומא סיפק לו את ויתור העולם. ועידת\nהבישופים הגרמנית תיקנה את עלמה ל\"אישה צעירה\" בתרגומה\nהרשמי, ומחקה בהערת שוליים את הבתולה של ישעיהו ז׳ — ביליינו\nמצטט את הפרשה כדרך ששחקן שחמט מצטט הודאת תבוסה. ספריו\nמלוּוים בהמלצות ומועלים לבמה בידי רבנים פעילים; פרק תהילים\nפ״ב שלו נשען על הייזר; השומרולוגיה שלו נשענת כעת על קרמר וּ\nפטינטו. זה מחזה מוזר ומאלף: הדמות המושרשת\nמוסדית ביותר שהמסורת המפרשת מחדש הפיקה אי־פעם,\nמזדיינת באופן שיטתי בכלי העזר של המוסד עצמו — וה\nמוסד המגיב, ברובו, בשתיקה מנוקדת בחריגים בני ארבע\nשעות.
\nבתוך המסורת עצמה קרבתו הקרובה ביותר היא זו שקוראי\nפרויקט זה כבר מכירים. פול וואליס וביליינו מצאו זה את זה\nמעבר למחסום השפה — וואליס מרחיב את שיטת העברית\nכפשוטה־בקפדנות אל העולם האנגלופוני והנוצרי, ביליינו ממליץ על\nספריו של וואליס במשפט המצוטט בסוף הסבר וואליס\nשלנו: \"אף שאנו רחוקים\nגיאוגרפית, אנו קרובים רוחנית! אנו צוות טוב.\"\nערך שושלת היוחסין של המכלול לכלל האסכולה גורס כעת: סנדי (1963–74),\nפון דניקן (1968), ורילון (1973–74), סיצ'ין (1976), ביליינו (2010–),\nוואליס (2020–) — ומן השישה, ביליינו הוא היחיד שבא אל\nהחומר כמתרגם פעיל של שפת המקור, ולכן\n\nוואליס\n בנה עליו ולא\nלהפך.
\nהמכלול מתמודד עם \nשיטת\nביליינו\n כהכרחית אך לא מספקת, וקריאה מקרוב זו\nמאשרת את הנוסחה תוך מילוי מרקמה. הכרחית: הריבוי\nמושב על כנו, המונחים בלתי־מתורגמים, הממשיות מושבת —\nבלא רצפה זו, לקריאת הקאנון עצמה של\nאלוהים\nכ\"הבאים מן השמים\"\n אין בן־שיח פילולוגי,\nוכל השיחה נשארת לכודה בין דבקות לביטול.\nלא מספקת: מתוקף עיצובה, ההתערבות אינה יכולה לומר מי זכה\nבה. ביליינו מוכיח, לכל היותר, שהטקסט נקרא בקוהרנטיות ככרוניקה של\nריבוי פרטים מאריכי ימים, מעופפים, בני תמותה, לא־מרשימים\nמוסרית; הוא מסרב, מטעמי עיקרון, לכל זיהוי. \"מה שמהותי,\"\nהוא כותב, \"הוא שלא ננסה עוד לגרום לאנשים להאמין שאלוהים\nפירושו 'אל'.\" כל מה שפרויקט זה מוסיף — הזיהוי,\nהתוכנית, שבעת צוותי הבריאה, סיעת הנחש המוגלית, נשיא\nהמועצה, השגרירות — שוכן מעבר לנקודה שבה שיטתו, ביישום\nישר, עוצרת.
\nלכן הקרבה אמיתית וההבדל ישר. הקאנון\nאינו זקוק לביליינו שיהיה מאמין; הוא זקוק בדיוק למה שהוא — קורא\nעצמאי, שאינו עוין לדבר, מיומן מוסדית, שהיה לו מפתח\nהתשובות בביבליוגרפיה שלו וסירב להעתיק ממנו, וש\nבכל זאת שב מן העברית עם אותה מפה: המעבדה,\nהגידור, הפועל המיוצר, הנחש הדובר אמת, הדבר הכבד\nשהורג אותך אם תעמוד לפניו, האלים הגוועים. כאשר\nעד ממושמע כל כך מאשש כה הרבה מן התמונה תוך\nסירוב למסקנה, האישוש שווה יותר, לא פחות.
\nהוא מסיים את Gods of the Bible ביוספוס וטקיטוס על אותות\nהמופת של שנת 70 לספירה — הצבאות בעננים, הרעד במקדש,\nהקולות הרבים האומרים אנו עוזבים מקום זה — ואז ב\nליטניית שאלותיו: האם עזבו, האם כולם עזבו, האם ישובו,\nהאם כבר שבו. \"איננו יודעים,\" גורסת תשובתו האחרונה,\n\"ובחפץ לב מותירים את התשובה למי שטוענים לדעת.\" פרויקט\nזה הוא אחד מאלה שטוענים לדעת, והוא מקבל את המסירה\nברוח שבה היא מוצעת. המתרגם עשה את החלק שאפשר לעשותו\nבעזרת לקסיקון והתערבות: הוא ביסס, כנגד אלפיים\nשנות קריאה מצטברת, את מה שהספר שלפנינו באמת\nאומר. אם מה שהוא אומר אמת — אם אלה שעזבו הם אלה\nהמצופים כעת — היא השאלה ששיטתו מותירה,\nבמכוון, על השולחן. הוא היה משלם, הוא אומר, כדי לחיות ב\nמאות השנים שבהן התהלכו האלוהים עם בני האדם. כל טענת\nהקאנון היא שהמחיר עדיין ניתן לציטוט. להתערבות יש רגל שנייה, והיא\nפתוחה.
\n